הבלוג של יעל מוריס

לא סוגרת ת'פה

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים:... +עוד

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים: מנות יוצאות דופן, מסעדות מרתקות מכל הקשת, החל במסעדות פועלים וכלה במסעדות שף, שווקי אוכל ומסעות קולינריים בארץ ובעולם. עקבו אחרי בפייסבוק: facebook.com/Losogeretapeh

עדכונים:

פוסטים: 297

עוקבים: 231

החל מאוגוסט 2010

בשישי בצהרים אכלנו מוח וכליות ושתינו שפריץ מסיפולוקס במסעדת מישו ביפו, מסעדת פועלים רומנית הכי של פעם שיש.

16/07/2011

לפני כשבועיים, אייל, לקוח וחבר בפייסבוק, זימן אותי לפגישה במשרד פרסום בתל-אביב. כבר היינו ממש ליד אבן גבירול, אז הוא הציע לסיים את הפגישה במזנון. אכלתי תבשיל שפונדרה בפיתה, שהיה אלוהי. אבל לא על זה אני רוצה לדבר היום. בזמן שאכלתי, אייל סיפר לי איך עבר לגור ביפו, ואיך הוא לומד אט אט את סביבתו החדשה. ולימודים של סביבה, אם עושים אותם נכון, עושים דבר סקירת המסעדות מסביב. כך אייל סיפר לי על מישו – מסעדה רומנית של פעם. נו, זה מיד עורר את סקרנותי, ולא יכולתי להתאפק יותר מדי זמן, והנה, אחרי פחות משבועיים התייצבתי שם.

לקחתי איתי את דפנה, קרובת משפחה מאמריקה. לאחיה עשיתי סדרת חינוך קולינארי שלמה, אבל איתה לא היה לי הרבה זמן, אז החלטתי להכניס לה קצת מוח בדרך המהירה והיעילה. הלכנו לאכול מוח. תוך כדי גם גיליתי שהיא מאוד אוהבת מוח, אז היא התגלתה שותפה מצויינת לאתגרים הקולינאריים שלי. צירפנו להרפתקה גם הורים – אמא שלה ואבא שלי.

דפנה ואני הגענו ראשונות. פתחנו את הדלת ועשינו קפיצה בזמן. אני, שזוכרת הרבה משנות ה-70, הרגשתי שהזמן שם עמד מלכת. כל פריט ופריט עורר בי גל עז של נוסטלגיה: השלטים הישנים, התפריט הפשוט, החלון למטבח, השולחנות, הוילונות ומה לא. מסעדת פועלים פשוטה אבל מאוד מזמינה. הריח של הבשר כבר עשה אותנו רעבות.

יצאה אלינו בעלת המקום, רומניה מבוגרת וחביבה, בידה האחת צלחת של כרוב ובשנייה צלחת עם פרוסות לחם אחיד. אישה יקרה ומשעשעת, שנותנת עוד אופי למקום.

כשביקשנו בירה, היא שאלה בהלצה אם כבר מותר לנו לשתות. לי מותר לשתות כבר יותר שנים ממה שאסור היה, וגם לדפנה מותר כבר לא מעט שנים, אף שאצלם באמריקה מותר רק מגיל 21. הוחמאנו וחייכנו בשביעות רצון. בינתיים הצטרפו גם ההורים.

פתחנו באיקרה, כי מבין שתי החלופות למנות ראשונות (איקרה וחומוס), זו היתה החלופה הרומנית היחידה. ובכלל דפנה מאוד אוהבת ביצי דגים, בכל צורה אפשרית. האיקרה הגיעה עם הרבה בצל חי, ועוד הוספנו לה קצת שום כתוש שהוגש אל שולחננו.

לעיקריות, שמגיעות חפות מכל תוספות, דפנה ואני החלטנו להיות אמיצות והרפתקניות, ולחלוק שתי מנות של חלקים פנימיים. התחלנו עם מוח, מנה שכבר אכלתי במסעדה רומנית אחרת ביפו – רפסודיה רומנית. ההבדל היחיד היה ששם היא הוגשה עם תוספות. מוח זה דבר טעים, ועושה חשק למרוח אותו על טוסט. אבל לא על לחם אחיד.

אז מוח לא היה ניסיון הרפתקני או אתגרי במיוחד, אבל כליות כבר כן. מיד כשהזמנו את המנה, בעלת המקום רצתה לוודא אם כבר אכלנו את זה פעם. האמת שכן, כי כחובבת אוכל אנגלי אכלתי יותר מפעם אחת steak & kidney pie, אבל כליות נטו עוד לא יצא לי. הבנתי לגמרי למה היא שאלה את זה. יכולתי לדמיין שזה חלק פנימי עם טעם וריח חזקים, שלא כל אחד יכול לשאת, ויכולתי לדמיין שלא מעט מחזירים את המנה מיד אחרי שמקבלים אותה, כמו שאני החזרתי את מרק הבטן, שקמבה, במסעדת התאומים, גם היא ביפו. הבטחתי לה שמה שלא יהיה, לא נחזיר את המנה. איזו אמיצה. בסופו של דבר, הריח והטעם אכן די חזקים, אבל לא בצורה שמנעה מאיתנו לאכול. זה די מזכיר כבד, אבל זה הרגיש לי שעשו אותו קצת יותר מדי. מעדן גדול זה לא, אבל חיסלנו את כל מה שהיה בצלחת.

אבא כהרגלו לקח קבב. הקבב הרומני של המקום עשוי מבשר בקרב ובשר הודו.

עפרה, אמא של דפנה, ההרפתקנית הקטנה מכולנו, לקחה חזה עוף בגריל. למרות שהיה חסר לה שם רוטב או תוספת, ולמרות שהיא סברה שזה יותר מדי בשבילה, היא השאירה די מהר צלחת ריקה. הבשר היה עסיסי וטעים. לפעמים פשטות היא הסוד. גם הסטייק שחלף על שולחנו ונחת בשולחן אחר היה נראה מעורר תיאבון.

חוץ מהבירה, היינו חייבים לקחת גם שפריץ. קיבלנו בקבוק יין לבן וגם סיפולוקס מאולתר עם סודה, וכמו בכל השולחנות, גם אנחנו מזגנו לנו חצי כוס יין לבן וחצי כוס סודה. שפריץ.

אחרי כל האלכוהול הזה, היינו חייבת לסיים בקפה. אבל אצל מישו אין קפה. וגם לא תה. וגם לא קינוח. אז הצעתי לקנח בכנאפה ואטייף בחג’ כחיל השכנה. נכנסנו למסעדה ושאלו אותנו עם הזמנו מקום. אמרתי שלא, ושבאנו רק לקינוח וקפה. אי אפשר, אמר הבחור. התאכזבתי נורא. שאלתי עם נעים חג’ נמצא. נעים לא היה. או אפשר גם לנסח את זה אחרת. “לא היה נעים”. או אפילו “היה לא נעים”. בצער רב חצינו את הכביש ועברנו לרוג’ט. שם קיבלנו קפה ערבי משובח וקינוח מצויין של בצק פילו ממולא בעוגת סולת. הזמנו ממנו גם מנה שנייה. לחג’ כחיל אני כבר לא אחזור. וחבל, דווקא רציתי.

מישו
רזיאל 7
יפו
03-6832957
שעות פתיחה מצומצמות: שלישי-שישי, 12:00-15:00

רוז’ט
בית הסראייה, מרזוק ועזר 2, ככר השעון
יפו
03-6828923

ולסיום, במסגרת הקפיצה לשנות ה-70, אם זה נשמע לכם מוכר ואתם לא מצליחים להיזכר מהיכן לקוח המשפט “הלו, יש מישו בבית?” קבלו את “קרקר נגד קרקר“. אני גדלתי על זה:

אהבתם את הפוסט? רוצים לא לפספס פוסטים נוספים של ‘לא סוגרת ת’פה’?
לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי – למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש,
או עשו Like בעמוד הפייסבוק של לא סוגרת ת’פה

עוד מהבלוג של יעל מוריס

תצוגה מקדימה

סיור אוכל בחיפה עיר תחתית

הפעם אספר לכם מפגש של ארבע בנות שמסוגלות להעביר יום שלם באכילה בלתי פוסקת, בזחילה ממקום אוכל אחד למשנהו. את הסיור הפרטי שלנו הובילה נעמה סובול, כותבת הבלוג המעולה תרבות אכילה, בלוג חיפאי על אוכל,...

תצוגה מקדימה

דלידה – חמארה אירופאית בשוק לוינסקי

קשה למצוא תרגום מדויק למילה חמארה, אבל דבר אחד בטוח, וזה שזו מילה בערבית, והיא מתארת בית קפה שכונתי קטן, מקום מפגש לגברים, ששותים בו אלכוהול ומשחקים בו שש בש וקלפים. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, חמארה אירופאית זה סוג של...

תצוגה מקדימה

אבושדיד – הלהיט החדש בלבונטין

לבונטין הוא רחוב מדהים. כל מבנה שחולפים על פניו מרשים ביופיו הארכיטקטוני. המבנה המרהיב בלבונטין 16, שהיה פעם ביתה של משפחת אבושדיד, המשפחה של לאה אבושדיד, אשתו של איתמר בן אבי, זוכה לעדנה. הוא מואר מבחוץ, ואפשר לראות כמה יפה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה