הבלוג של יעל מוריס

לא סוגרת ת'פה

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים:... +עוד

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים: מנות יוצאות דופן, מסעדות מרתקות מכל הקשת, החל במסעדות פועלים וכלה במסעדות שף, שווקי אוכל ומסעות קולינריים בארץ ובעולם. עקבו אחרי בפייסבוק: facebook.com/Losogeretapeh

עדכונים:

פוסטים: 307

החל מאוגוסט 2010

פרק קצרצר, עם טיול מקסים בריוויירה האיטלקית, וגם קצת אוכל. חצילים, פיצות ושוקלוטה אלוהית.

23/10/2010

יום 6 – 27.9 – יום שני – צ’ינקווה טרה

בילינו את היום ב-Chinque Terre צ’ינקווה טרה, מרחק נסיעה של כ-3-4 שעות מהווילה שלנו בטוסקנה (תלוי כמה מתבלבלים בדרך, ואני, היה לי תמיד את המזל להיות באוטו שמתבלבל בדרך). מדובר בחמישה כפרים יפייפיים (אפשר להגיד ציוריים, אבל קראתי את זה על כל כך הרבה כפרים, גם באיטליה וגם מחוץ לה), שנמצאים על מצוקים מעל קו החוף. הם הוכרזו כאתר מורשת של יונסקו, ומתייחסים אליהם כאל הרוויירה האיטלקית. אפשר לעבור מכפר לכפר בהליכה, אבל מסלול של כל החמישה, כולל בילוי בכל כפר, לא אפשרי ביום אחד. החלופה המועדפת היא לרכוש כרטיס רכבת יומי, ולעבור ביניהם באמצעותה.

את המכוניות השארנו ב-Levanto לבנטו, הנקודה הצפונית ביותר במסע הזה, והמתנו לרכבת שבדיוק פספסנו. האמיצים בינינו שניסו לבדוק את השירותים, קיבלו פלאשבק עצבני לימי הטירונות. הזעזוע היה קשה. נסענו עם הרכבת לכפר הצפוני ביותר בחמישייה – Monterosso מונטרוסו (ובלי להבין איטלקית בכלל, ברור לי שמדובר בהר אדום). יצאנו מתחנת הרכבת לפגוש בחוף מדהים. וגם בכמה ישראליים. עוד נפגוש אותם בהמשך. העיירה עצמה אינה צופה לים, אבל היא מקסימה. רחובות קטנים וחמודים.

נתקלתי בארגז חצילים מכל מיני סוגים, והייתי חייבת לצלם.

כרגיל, הגענו כבר בצהרים, והיה לנו צורך אדיר לפתוח את הביקור בארוחת צהרים. בשל חילוקי דעות ומחסור במקומות ישיבה לשמינייה, התפצלנו.

ארוחת צהרים – DJ Pizza

החלטנו לפצות על הפיצה האיומה מפרוג’ה, והתיישבנו בפיצרייה. המלצר היה חתיך איטלקי מסוקס, ומאחר ולא שאלנו לשמו, פשוט נקרא לו ג’ובאני (הבטחתי בפרק הראשון שקשה להפריד את האוכל האיטלקי מהבחורים האיטלקיים, אז הנה אני מקיימת פעם שנייה). אמנם הצלחתי לתפוס את ג’ובאני בתנוחת דוגמן בפרסומת לג’ינס, אבל אפילו זה לא מצליח להתקרב לבטא כמה הורס הוא היה.

יפעת ואני חלקנו שתי פיצות: פיצה פנטזיה, עם עגבניות, מוצרלה, פטריות, האם, ארטישוק, זיתים וביצה, ופיצה נוצ’ינה, עם מסקרפונה (שבאנגלית הופיעה כ-Creamy & mild Cheese), גורגונזולה ואגוזים. עוזי סיפר לנו כבר כמה פעמים על הפיצה המוזרה שהוא אכל בסיצילייה, עם צ’יפס עליה. והנה מצאנו בתפריט את פיצה אלוויס, פיצה עם צ’יפס. הפעלנו עליו לחץ חברתי מתון, והוא הסכים להזמין אותה. כשהוא קיבל אותה הוא היה מזועזע. הפיצה היתה כמעין צלחת למנת צ’יפס. עוזי ביקש ממני להדגיש שלא ככה היתה הפיצה בסיצילייה, בה הצ’יפס היה חלק מוטבע בפיצה.

זוכרים את הישראלים ממוקדם? זה הזמן לחזור אליהם. הם חלפו על פנינו שוב ושוב, מתלבטים אם לעצור לשבת שם או לא. בסוף אחד מהם פשוט נעמד מעלינו, בחן לנו את הפיצות, התעניין במסלול שלנו להיום ובכלל, חלק איתנו את המסלול שלו להיום ומחר, ובסוף בחר לא אכול שם.

DJ Pizza
Via Vittorio Emanuele, 45
Monterosso
187-801001

הסתובבנו קצת בכפר, ולקחנו את הרכבת לכפר הרביעי, תוך דילוג על שני כפרים. הגענו ל-Manarola מנרולה, אליו הגענו בשיא הגשם. הכפר הזה היה הרבה פחות תיירותי, אבל מצד שני, לא מאוד מעניין. הסיבה העיקרית לביקור בו היתה הדרך בינו לבין הכפר הדרומי ביותר, אותה תכננו ללכת ברגל. בגלל הגשם, קצת התלבטנו, אבל בסוף לא נתנו לו להכניע אותנו. מדובר בשביל מהמם לאורך הצוק, שזכה לכינוי Via Dell’Amore ויה דל אמורה, דרך האוהבים. חוץ מהנופים הנפלאים, מצאנו לאורך כל הדרך מחזיקי מפתחות בשלל צבעים.

בסוף דרך האוהבים הגענו ל-Riomaggiore ריומג’ורה. מדובר בכפר בפסגתה של גבעה תלולה, והדרך להגיע אליה היא במעלית. אלא שהמעלית סגורה מחוץ לעונת התיירות, וספטמבר זה מחוץ לעונת התיירות. אז התיישבנו בבית הקפה הקטנטן ליד התחנה, לשתות קפה. אני הזמנתי שוקולטה עם קרם, שהיתה אחת מהשוקולטות המדהימות  ששתיתי בחיי.

הגיעה עת לחזור לרכבת, אבל לוחות הזמנים היו מורכבים, אז החלטנו לעצור לביקור בכפר נוסף, השני מצפון, Vernazza ורנצה. מדובר בכפר דייגים מקסים, והיה לנו קשה להיפרד. התעכבנו רבות מול הגלים המתנפצים.

לא ערוכים עם מקום לארוחת ערב, ואחרי ניסיון כושל למצוא משהו פתוח בפיסטויה, התפשרנו על ברגרקינג באוטוגריל בדרך. אני לא מאמינה שאני אפילו מזכירה את זה בבלוג האוכל שלי. טפו.

ובפרק הבא – פירנצה, עם שוק אוכל מדהים, מסעדה פירנצית מקומית והרבה אוכל טוב…

פרקים אחרים בסדרה:
פרק א’
פרק ב’
פרק ג’
פרק ה’
פרק ו

אהבתם את הפוסט? רוצים לא לפספס פוסטים נוספים של ‘לא סוגרת ת’פה’?
לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי – למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש,
או עשו Like בעמוד הפייסבוק של לא סוגרת ת’פה

עוד מהבלוג של יעל מוריס

תצוגה מקדימה

סיור אוכל בחיפה עיר תחתית

הפעם אספר לכם מפגש של ארבע בנות שמסוגלות להעביר יום שלם באכילה בלתי פוסקת, בזחילה ממקום אוכל אחד למשנהו. את הסיור הפרטי שלנו הובילה נעמה סובול, כותבת הבלוג המעולה תרבות אכילה, בלוג חיפאי על אוכל,...

תצוגה מקדימה

דלידה – חמארה אירופאית בשוק לוינסקי

קשה למצוא תרגום מדויק למילה חמארה, אבל דבר אחד בטוח, וזה שזו מילה בערבית, והיא מתארת בית קפה שכונתי קטן, מקום מפגש לגברים, ששותים בו אלכוהול ומשחקים בו שש בש וקלפים. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, חמארה אירופאית זה סוג של...

תצוגה מקדימה

אבושדיד – הלהיט החדש בלבונטין

לבונטין הוא רחוב מדהים. כל מבנה שחולפים על פניו מרשים ביופיו הארכיטקטוני. המבנה המרהיב בלבונטין 16, שהיה פעם ביתה של משפחת אבושדיד, המשפחה של לאה אבושדיד, אשתו של איתמר בן אבי, זוכה לעדנה. הוא מואר מבחוץ, ואפשר לראות כמה יפה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה