הבלוג של יעל מוריס

לא סוגרת ת'פה

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים:... +עוד

לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים: מנות יוצאות דופן, מסעדות מרתקות מכל הקשת, החל במסעדות פועלים וכלה במסעדות שף, שווקי אוכל ומסעות קולינריים בארץ ובעולם. עקבו אחרי בפייסבוק: facebook.com/Losogeretapeh

עדכונים:

פוסטים: 307

החל מאוגוסט 2010

לפני הנסיעה, החשש העיקרי שהיה לי היה הנהיגה בכבישים של אירלנד. עשיתי את זה כבר לפני חמש וחצי שנים, והכבישים היו כל כך צרים, שכשבאה מכונית ממול, וסלע משמאל, זה נגמר במפגש של הצמיג והסלע, ובצמיג קרוע. זכרתי כבישים צרים ללא שוליים, שמצד אחד קירות סלעים ומצד שני תהומות. שוב ושוב עלתה לי בראש התמונה של תלמה ולואיז מזנקות בחדווה אל התהום.

05/11/2006

מה רווח לי שגיליתי שהאירים האלו לא בזבזו את הזמן מאז ביקורי הקודם, והם הרחיבו ועדיין מרחיבים את מרבית הכבישים בהם נסענו. ביי ביי תלמה, היי שלום לואיז. חזרנו בחיים, וגם האוטו חזר ללא שריטה.

טיפ של שותפתי למסע:
קודם כל, זה לא תירוץ להפחיד אותי כל הזמן ב”חכי חכי. את חושבת שזה כביש צר. זה, כלום זה. חכי חכי”.
דבר שני, שלא תחשבו שכל כביש שם זה כביש מספר אחת. הכבישים צרים וללא שוליים, כשבאה מכונית ממול עדיין צריך להאט כדי ששתי המכוניות יעברו בבטחה (למרות שהמכוניות מהצד השני אף פעם לא הסכימו איתנו בעניין הזה והיו עוברות להן באדישות ביעף).
מה שימכה בעצם אומרת הוא שנתקלנו במספר מועט יחסית של כבישים שרוחבם הוא של מכונית אחת. לשני הצדדים. הרוב הורחבו לכביש ענק ברוחב מכונית וחצי וגם שרטטו באמצע קו הפרדה. אבל היה כיף גדול לנהוג.

בעצב השארנו את העיר הגדולה מאחורינו, ויצאנו לדרך עם טויוטה אוונסיס אוטומטית וממוזגת.

אז קודם כל, יש לי חוב, והוא ארוחת הבוקר האירית – Full Irish Breakfast. אז קודם כל, חדי העין ישמו לב שיש הבדלים בין ארוחת בוקר אירית, לאנגלית לסקוטית, למרות הדמיון הרבה ביניהן. אז מה האירית כוללת (וזה כמעט מתכון קבוע): ביצה עין אחת, שוחה בהרבה שמן, עבנייה מטוגגנת, גם היא שוחה בשמן, מספר פרוסות ביקון מטוגן, שוחות בהרבה שמן, שתיים שלוש נקניקיות, ניחשתם – שוחות בהרבה שמן, וכן פרוסת Black pudding ופרוסת White pudding, מיותר לציין שגם הם ממשפחת השמן. ה- Black puddingהוא אותו אחד בו נפגשתי בסקוטלנד, והא למעשה נקניק דם, המכיל בשר ודם, המקנה לו את צבעו השחור. ה- White puddingמאוד שונה מזה שפגשתי בסקוטלנד. ההוא מסקוטלנד הוא בן דוד של הקישקע שלנו, אבל מטוגן, עטוף בפרורי לחם. האירי הוא משהו כמו הגרסה הלבנה של הזה השחור.

הארוחה מגיעה תמיד עם מספר פרוסות של הלחם האירי הנהדר, ולצידו טוסטים משולשים של לחם לבן.
בכל ארוחה היו גם מבחר דגנים, שכלל בדרך כלל קורנפלקס וגרנולה. לעתים היה גם מבחר יוגורטים. כך הכרנו והתמכרנו ליוגורט hazelnuts של יופלה. מדי פעם הוצעה לנו דרך מילוט מהארוחה האירית, בדמות של ארוחה קונטיננטאלית, או סתם מבחר של גבינות ויוגורט. אבל לא אני שאוותר על מנת הכולסטרול היומית… זואית דווקא בדקה מדי פעם אלטרנטיבות, ולפעמים זה היה מעניין.

חוץ מזה, יש לי חוב נוסף. איך אפשר לדבר על אירלנד בלי לדבר על בירה? אז נכון, תגידו באירלנד צריך לשתות גינס. אבל אני לא מאוד אוהבת. אז היו לי שתי אלטרנטיבות עיקריות, שגיוונתי ביניהן בהתאם להיצע. האחת היתה Smithwicks, שזה Irish Ale. מבטאים את זה סמיטיקס, אבל אני חושבת שלא קיימת אפשרות לא לקרוא לזה בטעות, ולו פעם אחת, סמיתוויקס, רק כדי שיתקנו אתכם בחן…
האפשרות השניה היא Bulmers, שזה לא בירה, אלא Irish Cider, וזו פשרה נחמדה כשהמבחר של הבירות עגום.

טיפ של שותפתי למסע:
הגינס באירלנד היתה טעימה במיוחד, יותר מבכל מקום אחר, כולל לונדון.

הטיול היה טיול מעגלי, שהתחיל בדבלין ונגמר בדבלין, לאחר שמונה ימי מסע. ביום הראשון של הטיול ניסינו למצוא את אגמי Glendalough (גלנדלוך). אבל דווקא באזור הזה, ורק באזור הזה, השילוט כל כך גרוע, שאחרי שעות של נסיעה באזור הכי צחיח של אירלנד (לא האמנו שיכול היות אזור לא ירוק, אבל מסתבר שיש), מצאנו את עצמנו מתקרבות בחזרה לדבלין…

את הערב הראשון בילינו בעיירה Killinick. ה-B&B הראשון היה אצל הנוגע. החדר שקיבלנו היה מקסים, אבל בעל המקום היה מהסוג שנוגע כשמדבר. איכסה. והוא גם קיבל את פנינו עם ריח שום עז מפיו.

טיפ של שותפתי למסע:
המקום עורר בי תחושה קריפית שלא ניתנת להסבר. הייתי ממש משוכנעת שהבעלים ייכנס לחדר באמצע הלילה עם משור חשמלי. אבל כל החששות התבדו לחלוטין

אבל סך הכל מקום מקסים, קיבלנו חדר ענק, והריהוט שבו היה די מפואר:
Assaly Lodge
Killinick, Rosslare Harbour, Wexford
€40 ללילה לאדם.

את הערב בילינו בפאב המקומי, שם, כך נראה, כל תושבי הישוב באו לאכול ארוחת ערב, גם הורים גם ילדים.
זואית הזמינה מרק עגבניות, שטעם לה מאבקה, אבל היא אומרת שהיה סביר. בתחילת הטיול זואית עדיין לא היתה מוכנה לוותר על קינוח בסוף ארוחה, אבל את הקינוח שקיבלנו לא אכלנו. ממש אי אפשר היה. זואית היתה זקוקה לעוד קינוח אחד למחרת כדי לוותר סופית על הרעיון…

ביום השני המשכנו מערבה. בשלב הזה כבר נצמדנו לחוף, אותו לא עזבנו מרבית הטיול. בצהריים הגענו ל-Cobh (קוב, עם ב’ בלתי דגושה), רק כדי לעזוב אותה בלי לשים לב, במעבורת שהביאה אותנו לעיירה ממול. שם אכלנו את ה-Fish & Chips הראשון שלנו.

הגענו ל-Kinsale, שמתוארת על ידי אנשים כ”עיירת דייגים ציורית”. העיירה גדולה יחסית, ומלאה סמטאות צבעוניות (כמקובל באזור הזה של אירלנד). נכנסנו לחנויות מעניינות, וגם, איך לא, עצרנו לשתות שוקו.

ה-B&B השני שלנו היה אצל הג’דה. הגענו למקום עם נוף מקסים של הים (Glandore). היו הרבה מדרגות, והג’דה סחבה ללא כל קושי את המזוודות המאוד כבדות שלנו. רק למחרת גילינו שיש לה בעל, אבל כמו שהוא נראה, לא היה ספק למה סחיבת מזוודות זה התפקיד שלה.

לתדהמתנו, העיירה הזאת היתה כל כך מבודדת, שכששאלנו איפה יש פאב עם מקומיים, הסתבר שאין בעיירה מקומיים, ושכל הבתים שם ריקים. נאלצנו להעביר את ערב בעיירה שבצד השני של הגשר (Union Hall), משימה שהיתה כרוכה בנהיגת לילה וחציית גשר צר, משימות שזואית ביצעה בהצלחה יתרה.
אכלנו שם מולים ביין לבן, מנה שמאוד אהבנו, ושוב ניסינו את מזלנו עם קינוח, שגם בו לא נגענו. כאמור, זה היה ניסיון אחרון.

ביום השלישי, אחרי קצת נוף, הגענו ל-Bantry, עוד עיירה מקסימה. גם שם טיילנו בין חנויות, וגם שם, כמה מפתיע, שתינו שוקו חם. שם גם גילינו שלגינס יש צוות בקרת איכות.

משם המשכנו ל-Healy Pass. מדובר בכביש די נטוש ומאוד צר, עם נוף מרהיב, ונתקלנו בתופעה הכל-כך נפוצה – בכבישים באירלנד זכות הקדימה לכבשים (או פרות, מה שבא קודם).

(ביגל אמרה לי שזה בסדר לשים תמונה כזאת בפורום ביקורת מסעדות, כי זה גם אוכל).

הגענו בצהריים לעיירה המקסימה Kenmare, והחלטנו להישאר שם ללילה. זה היה יום שבת, והמקום היה עמוס בתיירות מקומית, כלומר אירים ממקומות אחרים.
צהריים אכלנו ב-Owdonnabhain (אודונובן), פאב מקומי, שהיה שם גם בפעם הקודמת שהייתי שם. חלקנו שם שתי מנות מעולות:

Seafood Chowder -  €4.95

Salmon & cod fishcake – €9.90


וגם האווירה היתה נפלאה.
http://www.odonnabhain-kenmare.com/

את מקום לינתנו קבענו ב-B&B שממול. יש מבחר די גדול, והבחירה היתה לפי המקום הראשון שעוד נותרו בו חדרים פנויים, שזה דבר די מורכב בסוף שבוע, כי כאמור העיירה הזו מאוד אטרקטיבית לתיירות פנים.

Foley’s
Henry Street, Kenmare, Co. Kerry
40€ ללילה לאדם

שם גם אכלנו את ארוחת הערב, ליד האח:

Crab pie with cheese – €8.95
Kerry Beef Pie – €15.95

אחרי הארוחה עברנו בהמלצת המלצר לפאב: Wander Inn, שם היו בעיקר גברים, הרבה, וכן חבורת בחורים מהעיר Cork שבאו לחגוג מסיבת רווקים לחבר.
אין מה לומר, עיירה מקסימה, וזו היתה בחירה נכונה לבלות בה חצי יום פלוס לילה.

ביום הרביעי נסענו לראות את ה-Ring of Kerry, נסיעת נוף מומלצת. החיסרון היה שזה היה יום ראשון, והעיירות פשוט ישנו. ארוחת הצהריים ב-Killoglin היתה אכזבה גדולה. אבל התמונות יצאו לא רע, ואל תשלו את עצמכם, זה רק נראה טוב. הטעם היה מזעזע,

לקראת ערב הגענו לעיירה Castlegregory, עוד עיירה שהייתי בה בעבר ורציתי לחזור. עיירה די נטושה, אבל מעניינת בדרכה שלה…
שתינו שוקו חם אצל Phil’s, וקבענו את לינתנו ב:
Castle House B&B
http://www.castlehouse-bnb.com/
30€ ללילה לאדם (אחרי הנחה, כי יום ראשון)

אחד מיתרונותיה היפים של העיירה, היא האפשרות לעשות טיול אל החוף המקסים שלה.

העיירה די גדולה, אבל חסרים בה כמה דברים בסיסיים. לדוגמה, אין בה ממש חנויות להסתובב בהן, והן בה גם ממש מקומות לאכול. נאלצנו לאכול במקום היחיד שהגיש אוכל, וגם זה היה רק אוכל מטוגן, ולכן המקום היה מסריח במיוחד, אבל למזלנו היה בו גזיבו, או Beer Garden, שהיה מפלט שפוי מהריח.

פאבים, לעומת זאת, לא חסרים במקום. נראה כי כל בית שני שם הוא פאב. אנחנו היינו בשלושה, אבל היו עוד. הראשון היה Fitzgerald’s, ואני לא ממש זוכרת איך קראו לשאר. ולא, בפאבים לא מגישים אוכל.

את היום החמישי למסע התחלנו ב-Connor Pass, דרך עם נוף, שמותנה בכך שלא יהיה ערפל. היה. ערפל, לא נוף. המשכנו ל-Dingle Town, שם נתקלנו בשילוב ההזוי הבא: פאב, חומרי בניין ואופניים.

משם התחלנו להצפין.

צהרים אכלנו בפאב חביב ב-Listowel, ואחר כך בילינו שוב במעבורת.

לקראת ערב הגענו לעיירה Doolin, בעקבות המלצות שקראנו עליה. קבענו את מעוננו לאותו לילה אצל הנאצית.
St. Anthoy’s
30€ ללילה לאדם
למה נאצית? אז ככה. החדר שקיבלנו היה ממוקם בצמוד למטבח. המקום היה מסריח מטיגון עמוק ברמות בלתי נסבלות, פרט שלא שמנו לבנו אליו כשבחרנו להישאר שם. בעלת המקום שאלה איזו ארוחה נבחר לבוקר, אירית או קונטיננטאלית. בחרנו באירית. עד הבוקר, ריחות הטיגון גמרו אותנו, ובארוחה לא יכולנו להסתכל על האוכל. אני עוד אכלתי קצת, זואית בכלל לא. בעלת הבית נעצה בנו מבטי תוכחה, וכשבאה לקחת את הכסף, אמרה בתוכחה, “פעם הבאה, אולי כדאי שתזמינו את הקונטיננטאלית, זה יותר יתאים לכן”, וחזרה על המשפט כשסברה שזואית לא שמעה אותה בפעם הראשונה.

אבל הנאצית לא היתה הבעיה היחידה של העיירה. את ארוחת הערב הלכנו לאכול בפאב השכן.
Gus O’connors Pub
לא זאת בלבד שהמקום שכוח האל הזה היה מפוצץ בתיירים מקצה אל קצה, (ושם גם פגשנו את הישראלית היחידה במסענו באירלנד), האוכל שם היה מזעזע.
למנה ראשונה לקחתי Prawn Cocktail – €6.50, מנה שהיתה מלאה במיונז בכמויות בלתי נסלחות.
ולעיקרית חלקנו Seafood Patter – €18.95, שלא זו בלבד שהמחיר של המנה היה מטורף, פירות הים לא היו ראויים למאכל אדם. הסרטנים היו יבשים כאלו פעם אחרונה שראו ים היה בחורף של אשתקד, המולים היו מקולקלים, וכל השאר סתם שחה בשמן.

במקום ניגנה להקה אירית, ובשלב הזה של הטיול בהחלט היינו יכולות להסתדר בלי זה, במיוחד שבשביל ההופעה הקימו אותנו מהשולחן בו ישבנו. שערוריה!
הסיבה לכך שהמקום כל כך מתוייר הוא קרבתו לפנינת הנוף של אירלנד – Cliffs of Moher, אבל בשל תנאי ערפל כבדים, גם את הפנינה הזאת פספסנו.

אז נסענו לפנינה אחרת: Connemara, אזור של מפרצונים מרהיבים, שמעט פולשים לכביש.
את ארוחת הצהרים אכלנו ב-Kilkieran, ישוב בו שפת האם היא אירית, שנשמעת כמו גרמנית. המקום לא היה מסביר פנים במיוחד, אבל מה זה חשוב שכידענו שפנינו מועדות לטירה?

בשלהי היום הששי שלנו הגענו למלון שמצוי בטירה.
Ballynahinch Castle Hotel,
Recess, Connemara, Co. Galway
120€ ללילה לאדם + 10%
http://www.ballynahinch-castle.com/

הטירה ממוקמת בסמוך לאגם מקסים, והגענו אליה בעקבות המלצה של נירה רוסו, בכתבה שהיא כתבה לפני לא מעט שנים.


את פנינו קיבל ריח עז של מדורה, שליווה את כל שהותנו במקום. זואית לא התאוששה מהטראומה עד היום, וממשיכה לאוורר בגדים.
המקום, שמרובה בחדרי הסבה, מאופיין באח מחמם אך מסריח בכל חדר וחדר.



עם זאת, חדר השנה שקיבלנו, מדרגת Superior, היה מדהים, ברמת חמישה כוכבים, וכמו שאר החדרים, היה בו חלון ענק שפנה לאגם.

לאחר שעשינו טיול רגלי באזור המדהים מסביב לאגם, הגיעה שעת ארוחת ערב.
לרשותנו עמדו שתי אפשרויות. ארוחה מובנת בחדר האוכל או מנות בודדות בפאב. הפאב לא היה מזמין במיוחד, ובחרנו בארוחה היקרה מאוד בחדר האוכל. בדמיוננו קיווינו למצוא חדר אוכל של אבירים, אבל מצאנו חדר אוכל של מלון, אף כי משקיף על האגם.

תמורת 49€ + 10% שירות לאדם, אכלנו את המנות הבאות (כאשר מצוינות שתי מנות – אחת מהן זואית בחרה, ואת השנייה אני).

מנה ראשונה:

Warm Organic Goats Cheese - Pan-fried goats cheese from County Clare with char grilled asparagus & tomato and a pear & walnut chutney
Chicken and Basil Terrine - Homemade Country Style Chicken Terrine flavoured with Smoked Bacon & Basil, Roast pine nuts and balsamic vinaigrette

מנת ביניים:

Apple & Ginger Sorbet – Refreshing Sorbet made simply with water and fruit
Potato & Celeriac Soup with truffle oil

מנה עיקרית:

Roast Fillet of Beef – Prime Irish Beef Fillet with crispy onion potato cake & a rich port jus

מנה אחרונה:

Cream brulle

במנות הראשונות, האפשרות הראשונה היתה טעימה, ואילו השנייה (אותה אני בחרתי) היתה מאכזבת מאוד, וחסרת אופי.
מנות הביניים היו נחמדות.
כשהתלבטנו מה לקחת לעיקרית, הסביר לנו המלצר לגבי המנה שבחרנו שיתרונה הוא בכך שניתן לבחור את מידת העשייה. זה היה משכנע. בחרנו במדיום רייר. מה שהגיע לשולחננו היה מנה אחת מדיום עד וול, ומנה אחת וול (שלי). לא היה סיכוי שאני אוכל את זה. הם מיד שמו לב לאי שביעות הרצון וניגשו, ולאחר שהסברנו את הבעיה, הם אספו את המנות, התנצלו, וכעבור פרק זמן קיבלנו חדשות. על פיצוי או הנחה אין מה לדבר באזור הזה של הגלובוס.

המנה האחרונה היתה סבירה ולא יותר. אחרי האוכל עוד הגיע לנו קפה או תה ותופינים, ואותם יכולנו לבחור לקבל באחד מחדרי ההסבה, וכך היה.

ארוחת הבוקר, שהיתה כלולה במחיר, כללה מבחר של אפשרויות, ורק לשם גיוון לא הזמנתי את האירית, אלא ביצה עם כבדי עוף ו-Hash browns. אבל מה שקיבלתי היה אבנים. לא היה סיכוי לאכול את מה שהיה פעם כבדים. מזל שזואית הזמינה את האירית, אז היה לי מה לאכול.

לסיכומו של עניין, מאוד נהנינו מהערב בטירה, והוא הלם את המחיר, אבל הארוחה בהחלט לא הלמה את מחירה המופקע.

ביום השביעי, והכמעט אחרון, סיימנו את הסיבוב של Connemara המדהימה. זואית ניסתה שוב ושוב לצלם הרים כלואים בענן, אבל לא היו חסרים כאלו.

החלטנו לסיים את מסענו באירלנד (כן, תנשמו לרווחה, הסוף מתקרב, אבל מצפים לכם עוד שני פרקים…) בעיר Galway, שכולם אומרים עליה שהיא עיר של צעירים ומקסימה. אני לא הצלחתי למצוא את קסמה בפעם הקודמת שהייתי בה, ולצערי גם לא הפעם.

עם זאת, אחרי כל כך הרבה עיירות, היה נחמד לבקר בעיר. סוכנת הנסיעות שלי, זואית, בלתה את הלילה בטירה במציאת מלון. והצליח לה. זה היה מלון חדש, על כל המשתמע מכך, וחשוב לא פחות, שקט. מרחק ההליכה מהמרכז היה טיפה ארוך ממלונות אחרים, אבל ללא ספק מיקומם המרכזי של האחרים הבטיח רעש.
Fairgreen Hotel
Fairgreen Road, Lough Atalia, Galway
46€ ללילה לאדם

לארוחת צהריים אכלנו סוג של טורטיה במסעדה ספרדית מקסיקנית במדרחוב, בחלק של רחוב Quay, שהסתבר כחלק הלטיני וגם המעניין של המדרחוב.

לארוחת ערב אכלנו ב:
Trattoria Magnetti fresh Pasta
12 Quay St
http://www.magnettifoods.com/
מסעדה איטלקית מקסימה. גם השירות היה יוצא דופן.

ביקשנו לחלוק מנה עיקרית של רביולי Crab & Prawn, (ב-€16.5), וקיבלנו שתי צלחות. מיד קראנו למלצרית, כי סברנו שהיתה אי הבנה, אבל היא הסבירה בחן שזו מנה אחת מחולקת לשתיים. השתיים היו נדיבות מאוד, וכללו לפחות חמישה רביולי. המנה גם היתה טעימה מאוד.
למנה אחרונה חלקנו גלידה מצוינת מהייזלנטס ובייליס (6.5€).

ומשם עברנו לבר השכן, The Spanish Arch Bar,
http://www.spanisharchhotel.ie/spanisharch%20bar.htm
שהיינו גם אוכלות בו לולא פספסנו את שעת ההגשה של האוכל. המקום היה חביב מאוד, וניגנו בו מוסיקה חייה. אבל בניגוד לשאר המקומות, המוסיקה הזו לא היתה אירית. לנו, וגם לכמה מהאורחים האחרים, היא נושמעה יותר מכל דווקא מוסיקה יהודית…

את היום השמיני של המסע העברנו בחזרה לדבלין, עם עצירה אחרונה לפרידה (עם שוקו חם, איך לא). כל זה כדי שנוכל לקחת טיסה ללונדון, אותה ממש גילינו מחדש, ועל כך בפרק הבא (טיז טיז טיז).

פרקים נוספים בסדרה:
זואית וימכה באיים הבריטיים – פרק א’ – דבלין
זואית וימכה באיים הבריטיים – פרק ג’ – מי אמר שלונדון לא מחכה לי
זואית וימכה באיים הבריטיים – פרק ד’ – Maze – Gordon Ramsay

תמונות שלא חתומות “לא סוגרת ת’פה ©” לא צולמו על-ידי.

עוד מהבלוג של יעל מוריס

תצוגה מקדימה

סיור אוכל בחיפה עיר תחתית

הפעם אספר לכם מפגש של ארבע בנות שמסוגלות להעביר יום שלם באכילה בלתי פוסקת, בזחילה ממקום אוכל אחד למשנהו. את הסיור הפרטי שלנו הובילה נעמה סובול, כותבת הבלוג המעולה תרבות אכילה, בלוג חיפאי על אוכל,...

תצוגה מקדימה

דלידה – חמארה אירופאית בשוק לוינסקי

קשה למצוא תרגום מדויק למילה חמארה, אבל דבר אחד בטוח, וזה שזו מילה בערבית, והיא מתארת בית קפה שכונתי קטן, מקום מפגש לגברים, ששותים בו אלכוהול ומשחקים בו שש בש וקלפים. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, חמארה אירופאית זה סוג של...

תצוגה מקדימה

אבושדיד – הלהיט החדש בלבונטין

לבונטין הוא רחוב מדהים. כל מבנה שחולפים על פניו מרשים ביופיו הארכיטקטוני. המבנה המרהיב בלבונטין 16, שהיה פעם ביתה של משפחת אבושדיד, המשפחה של לאה אבושדיד, אשתו של איתמר בן אבי, זוכה לעדנה. הוא מואר מבחוץ, ואפשר לראות כמה יפה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה