הבלוג של ליטל ירון

אשה בפלוס

בוחרת כל יום מחדש להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. כותבת על החלקים המצחיקים ואם אין, מנסה למצוא. לא נולדתי אופטימית, אני כנראה פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות. מג'נגלת כמו רבות בין האיש, הילדים, הבית והעסק. לא... +עוד

בוחרת כל יום מחדש להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. כותבת על החלקים המצחיקים ואם אין, מנסה למצוא. לא נולדתי אופטימית, אני כנראה פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות. מג'נגלת כמו רבות בין האיש, הילדים, הבית והעסק. לא שוכחת גם זמן לעצמי, קוראת, מצלמת וכותבת גם בלוג מקומי - מגלה את השרון. מוזמנים להציץ http://bloghasharon.blogspot.co.il/

עדכונים:

פוסטים: 82

עוקבים: 48

החל מאוגוסט 2010

15 שנים זה הרבה או מעט? כל אהבה היא אחרת, כל זוג הוא מיוחד ומערכת יחסים משתנה עם השנים. עליות ומורדות הן חלק מהעסקה של להיות ביחד

06/08/2017

הביחד שלנו, ככה התחיל הפוסט

אני חייבת לדבר איתך, כתבתי לו בווטסאפ.
אני מגיע מאוחר היום, הוא כתב לי. חוצמזה סיכמנו שאת לא מתחילה ככה שיחה. את מלחיצה…
הטלפון מצלצל
הוא: מאמי, מה קורה איתך? למה המילים האלה?
אני: לא התכוונתי לכלום, אני פשוט חייבת את האישור שלך.
הוא: מה עובר עלייך? ממתי את צריכה אישור?
אני: אני רוצה לכתוב עלינו בפוסט לט”ו באב.
הוא: מה חדש? את כל הזמן כותבת עלינו.
אני: אני חושבת לכלול גם את המשבר שלנו ורוצה שתאשר לי שזה בסדר.
הוא: לדעתי זה חשוף מדי.
אני: אני לא מתביישת במה שעברתי, בטח לא בטיפול זוגי. יש לא מעט בושה עדיין סביב העניין הזה. אולי למישהי זה יעזור?
הוא: מה שתחליטי.

שקט

הוא: אה, מאמי? תכניסי גם את מה ששלחת לי לפני כמה ימים בווטסאפ. של זאת שצודקת שגבר לא אמור לנחש.
*הכוונה ללימור בנדל

whats1234

אני: אני יכולה הפעם לשתף תמונה של שנינו? או שלך?

הוא: בטח, כזאת שאני עם הגב למצלמה

בדיוק קראתי 50 גוונים. רציתי שהוא ירים ידיים לטבעת. כמעט נשארתי לבד בבודפשט

בדיוק קראתי 50 גוונים. בקשתי שבשביל הקטע ירים ידיים לטבעת. כמעט נשארתי לבד בבודפשט

האהבה שלנו, ההתחלה

הכרנו בשידוך, סוג של בליינד דייט. בן הדודה שלו ובת הדוד שלי יצאו יחד כבר שנים והחליטו יחד עם הדודה שיש מקום לחיבור. היי רותם ורועי, היי דודה כרמלה.
אי שם בשלהי שנת 1999 נפגשנו לג’חנון של שבת בבוקר. הגענו בבוקר, יצאנו בערב ו…לא. לא הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא מצא חן בעיניי, הוא הצחיק אותי אבל שנינו היינו סטודנטים. גרנו בערים שונות, למדנו בערים שונות אחרות, הוא גר במעונות, היינו בלחץ של סוף לימודים ולא חשבתי שייצא מזה משהו.
למזלי, ברגישות ובנחישות הוא ביקש אישור להתקשר. דיברנו, מעט. הוא לא אוהב שיחות ארוכות. ואז הוא הציע לצאת לדייט. אמיתי, בלי “מלווים” ובלי ג’חנון. ניסיתי להסביר לו למה זה בחיים לא יצליח, אבל כפרעליו כמו כפרעליו מוצא את החיובי. אחרי המשפט “בואי, נו. מקסימום יהיה לך כיף”. אמרתי יאללה, נצא. צדק. היה לי כיף, גם בדייט השני והשלישי. לא הפסקתי לצחוק. לא הפסקתי להתלהב מהגומות שלו. עד היום הוא טוען שהתאהבתי קודם בהן ורק אחר כך בו.
תכל’ס? זה נכון. כשאני כועסת עליו הוא מחייך חיוך גדול חושף זוג גומות ובדרך כלל אני מתרככת. אחרי חודשים ספורים עברנו לגור ביחד ובסוף 2001 עשינו את זה רישמי. טבעות, רב, שמלה לבנה, הינומה ושתי משפחות נרגשות.
שנינו היינו בתחילת דרך מקצועית, שנינו הבנו שיש ויתורים לעשות, שנינו עבדנו קשה ויצרנו לנו ביחד. בית. עברנו לא מעט, קושי להכנס להריון, הריון זוועתי שכמעט נגמר ממש רע, מילואים וצווי 8, התפתחויות בקריירות, אבטלה, עבודה חדשה, בניית בית. יצרנו לנו משפחה וידענו שאנחנו צוות. לטוב וגם לפחות.

בכל מקום שאני נתקלת, אני מצלמת ושולחת לו לבבות. הכי קיטשית

אהבה שמבינה שוני בין שני אנשים

התגאתי במה שיש לנו. הרגשתי שזכיתי. אמנם לקח זמן להבין, ללמוד, לתרגל ולהתרגל, לשייף קצוות, לעגל פינות, לא לרצות לשנות, אבל זה הגיע. למדנו לקבל אחד את השנייה עם המוזרויות, הקשיים, התחביבים, החברים, המשפחות.

תמונה ששלחתי עם קריצה לחוסר היכולת שלי להחנות במקביל למדרכה. שנים שהוא ניסה ללמד אותי עד שהתייאשתי

תמונה ששלחתי עם קריצה לחוסר היכולת שלי להחנות במקביל למדרכה. שנים שהוא ניסה ללמד אותי עד שהתייאשתי

למדנו לתת מרחב ולהבין שלא חייבים לעשות הכל כל הזמן בזוג. הקפדנו לטפח חברויות ולצאת לבילויים בנפרד. מתחילת הדרך המשותפת ידעתי שרומנטיקן, הוא לא. ידעתי שהוא לא קונה מתנות (ולכל מי שמכירה את הבדיחות הפנימיות המשפחתיות, זה לא כי הוא תימני :-)), הוא לא זוכר תאריכים שאני מגדירה חשובים, הוא לא יוזם דייטים משותפים. להכל מצאתי פתרונות ששנינו יצאנו מרוצים. אני קונה לעצמי מתנה ליום הולדת או יום נישואים, עוטפת, מזמינה מקום במסעדה שאני אוהבת, אומרת לו מתי להגיע. הוא מגיע, מתיישבים, אני נותנת לו את המתנה. הוא נותן לי בחזרה, אני פותחת את העטיפה, מתלהבת. הוא אומר לי “איך קלעתי, נכון?” שנינו צוחקים. שנינו מרוצים. עובד פצצה.

בונים לאט ובזהירות את המבנה שמתאים

בונים לאט ובזהירות את המבנה שמתאים

די בהתחלה, כשהקשר שלנו רק התחיל להתהדק, הוא אמר לי בכנות שהוא לא “נחש” (כבר אמרתי שאני אוהבת את ההומור שלו) הוא לא יכול לנחש מה אני רוצה, מה אני חושבת, מה עובר לי בראש. הוא ביקש שאם יש משהו שמפריע – להגיד. אם יש משהו שאני רוצה – לקנות. אם אני צריכה עזרה – לבקש. לא לצאת מנקודת הנחה שהוא קורא מחשבות או מבין “פרצופים”. לו היה קל, כי ככה הוא התנהל תמיד. לי…אמממ…לקח קצת זמן.

אני אשה של מילים. הוא לא. לא מפריע לי לכתוב לו כל הזמן. וגם לצלם

אני אשה של מילים. הוא לא. לא מפריע לי לכתוב לו כל הזמן. וגם לצלם

אהבה במשבר

מי שמכיר אותנו היום, או רק מהשנים האחרונות לא באמת יודע שחווינו משבר נוראי לפני 11 שנים. כמה נוראי? עד מצב שחזרתי הביתה מיום הורים בבית הספר ומצאתי תיק שלו ליד הדלת. בפנים רציניות הוא אמר לי שאו שאני מתחילה לעשות משהו עם הדיכאון והעצב או שאין לו למה להשאר. בשורה התחתונה – הוא צדק לגמרי ואני הייתי צריכה את הניעור. כי לא ראיתי. או שבחרתי לא לראות שאני רק שורדת ולא חיה.
זה היה אחרי שאבא שלי נפטר במפתיע. אחרי השבעה חזרתי לעבודה כרגיל. הייתי מורה, הגשתי לבגרויות, הייתי מחנכת והכיתה שלי ניגשה לבגרויות והתכוננה למסע לפולין. בבית הספר תפקדתי מצויין, אחר הצהריים עם הילדים שהיו קטנטנים עשיתי את מה שחובה ובערב שקעתי. ככה חודשים. בלי לשים לב בכלל. כמובן שאחרי השוק הראשוני, אחרי הכחשה שיש בכלל בעיה אמרתי שאם לדעתו יש בעיות, שיבוא איתי לטיפול.

תמיכה

תמיכה

ושוב הוא לא ויתר, למזלי. למרות שהיום ברור לי שהקושי היה שלי הוא הגיע וישב איתי אצל מטפלת. המשכנו יחד לטיפול זוגי ואני לטיפול פרטני. המון זמן לקח לי לעבד את האבל. ולחשוב שיכולתי לאבד את מה שיש לי, עדיין חונק לי בגרון.  שנתיים של עבודה משותפת של ירידות לתהומות וסערות לא פשוטות. שנתיים לחזור להבין ולהאמין שמה שיש לנו חזק. שיש מי שיילחם איתי ויילחם עליי.

מוצאים דרכים לגשר על פערים

מוצאים דרכים לגשר על פערים

זאת לא אותה האהבה

היא אחרת. לא טובה יותר או פחות. אנחנו אחרים, המציאות שלנו אחרת, הילדים כבר גדולים, העבודות שלנו אחרות, המעגלים החברתיים שלנו אחרים. אחד הדברים החשובים שלמדתי שתמיכה, גיבוי, קבלה וחברות הם העמודים שמחזיקים את הביחד שלנו. תקשורת בערוצים פתוחים וכנות – הם מאסט. ציניות, עוקצנות וצורך להיות צודקת, לא מועילים ולא מקדמים אותנו כזוג. למדתי לשחרר אותם, וויתרתי עליהם. האהבה חייבת להשתנות, איתנו.

מוצאים את השביל המשותף

מוצאים את השביל המשותף

המתכון, אז יש או אין?

ביום הנישואין ה-15 שלנו כתבתי לו בווטסאפ שהוא הזוכה האמיתי בגביע של השרדות. ושזה לא מובן לי מאליו בכלל. אחרי שמישהי אמרה לי שזה נראה שאנחנו לא חיים ביחד אלא במקביל

חיים גם במקביל

חיים גם במקביל

ואחרי שנשאלתי הרבה, איך זה שכפרעליו מפרגן לי בכל השגעונות שלי. למשל סיורי הצילום בשעות מוזרות, למשל נסיעות לחו”ל בעיקר בלעדיו, למשל שינוי נוסף בקריירה. ישבתי לנסח את המרכיבים למתכון הפרטי שלנו. זה שגורם לזוגיות שלנו לעבוד. הופתעתי שהוא מכיל מעט סעיפים. אין משמעות לסדר, כולם חשובים באותה מידה.

1. כנות ותקשורת אוהדת – להגיד מה שמפריע. להציג את הדברים בגוף ראשון ולא בהאשמת הצד השני. להימנע מציניות.
2. לא לשמור בבטן – זו חבית חומר נפץ ומתכון לאולקוס. מפריע? לשתף!

לפתוח ערוצי תקשורת

לפתוח ערוצי תקשורת

3. רצון משותף שהדבר הזה שנקרא “ביחד” יעבוד.
4. מרחב אישי מוגדר – תחביבים, חברים, פעילוית בנפרד. כן, בנפרד. אנחנו כל כך שונים באופי, שאין סיבה להכריח את הצד השני להצטרף או מצד שני לוותר.
5. זמן זוגי קבוע – בלי תירוצים, בלי ביטולים, בלי טלפונים. אצלנו זה התחיל מפעם בשלושה שבועות כשהילדים היו קטנים ולא היה כסף לבייביסיטר, היום זה פעם בשבוע. הזמן הזוגי ממש לא חייב להיות הוצאה כספית במסעדה או בית קפה. למדנו להכיר יופי את המדרחוב בנתניה, המרינה בהרצליה והמדרחוב בזיכרון.
6. לשמור על הלהבה – לפעמים היא גדולה לפעמים פחות, אל תתנו לה להכבות

שומרים על הלהבה

שומרים על הלהבה

למצוא את המשותף וגם לתת מרחב

למצוא את המשותף וגם לתת מרחב

6. לבקש עזרה כשיש בעיה, כשקשה או כשלא מצליחים לבד – זו לא חולשה.
7. לפרגן ולהימנע מפנקסנות – יש לו אפשרות לנסיעה מהעבודה לאילת? מגניב! החבר מחו”ל קנה לו מתנה ליומולדת כרטיס – סע לשלום. יש מבצע מטורף בwizz לוורשה – תהני! זה יוצא 3 ימים אחרי שאת חוזרת עם אמא שלי מוורנה? – תהני שוב!
8. לקום כל בוקר ולהחליט לאהוב, להחליט שזה המקום שבו אני רוצה להיות – זוגיות זו עבודה. עבודה עם שכר נאה.

ווספה. בכל מקום בעולם מצלמת לו

ווספה. בכל מקום בעולם מצלמת לו

9. לזכור שמה שרואים בפייסוש אצל אחרים זה רק רגע בתוך חיים שלימים. הזוגיות שלהם לא בהכרח ורודה יותר.

לא תמיד הכל וורוד

לא תמיד הכל וורוד

10. רק אתם, כזוג, אחראים על קופסת ההפתעות הפרטית שלכם

קופסת הפתעות זוגית

קופסת הפתעות זוגית

מאחלת אושר ואושר, חברות וקבלה
ליטל

במקרה או שלא, כתבתי גם לבלוג של “מגנוליה” לקראת ט”ו באב – מוזמנות לשם
יש לכן אינסטוש? בואו לראות עוד תמונות שלי, כיף אצלי

עוד מהבלוג של ליטל ירון

תצוגה מקדימה

סלפי ואומץ | גיל 40

  כל מה שתקראו ותראו מהשורה הבאה ואילך = מבחינתי, אומץ. מכירים את אלו שאין להם בעיה להצטלם? מכירים את אלו שנהנים ואוהבים להצטלם, באופן כללי ובפרט בסלפי? זו אולי נשמעת כמו התחלה של בדיחה בסטנד - אפ, אבל זה לא. אז, מכירים...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

מה אומרות ידייך?

כף ידע – מה אומרות עליך טביעות האצבעות שלך? וטביעות כפות הידיים שלך? וגם כפות הרגליים? מסתבר שהרבה מאוד. סליחה, מסתבר שהמון! מידע רב שיכול לעזור לך להבין את עצמך, מה מתאים לך...

תצוגה מקדימה

לחיבוק שלך יש כוח לשנות | עמותת ''חיבוק ראשון''

  לצלם, להעלות לפייסבוק או לאינסטגרם - הדרך הפשוטה ביותר לתרום 10 שנים של פעילות! זה הזמן שעמותת "חיבוק ראשון" פועלת. לציון העשור מותג הטיטולים האגיס החליט להרתם ולסייע...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה