הבלוג של ליטל ירון

אשה בפלוס

בוחרת כל יום מחדש להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. כותבת על החלקים המצחיקים ואם אין, מנסה למצוא. לא נולדתי אופטימית, אני כנראה פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות. מג'נגלת כמו רבות בין האיש, הילדים, הבית והעסק. לא... +עוד

בוחרת כל יום מחדש להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. כותבת על החלקים המצחיקים ואם אין, מנסה למצוא. לא נולדתי אופטימית, אני כנראה פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות. מג'נגלת כמו רבות בין האיש, הילדים, הבית והעסק. לא שוכחת גם זמן לעצמי, קוראת, מצלמת וכותבת גם בלוג מקומי - מגלה את השרון. מוזמנים להציץ http://bloghasharon.blogspot.co.il/

עדכונים:

פוסטים: 101

החל מאוגוסט 2010

משקפי שמש, מחברת + פנקס, ערימת ספרים, קולבי צעיפים ומראה קטנה. אלו החמישה שלי לפי דעתי. רוצים לדעת איך ולמה? בשמחה רבה, הכל כאן. האיש שלי חשב על דברים אחרים. מוזמנים לקרוא את “הצד שלי” ובשבוע הבא את “הצד שלו”

03/11/2013

זה חלק ראשון מתוך שניים של הרשומה. למה חלק ראשון?

מכיוון שאחרי שהקראתי לאיש את חמשת הדברים שבלעדיהם אני אינני אני, חמישה דברים שהם סוג של מגדירים אותי. הוא התפוצץ מצחוק. אבל ממש התפוצץ מצחוק. מסתבר שאנחנו חושבים ורואים דברים שונים לגבי ולגבי הגדרותיי, בחירותי והעדפותיי.

כששאלתי אותו מה הוא היה כותב, הוא מנה חמישה דברים שלא חשבתי עליהם בכלל, ואולי הייתי צריכה כי אחרי שהוא אמר הם נשמעו די הגיוניים.

אז הפעם קבלו את “הצד שלה” ובשבוע הבא אכתוב את “הצד שלו”.

ומשהו אחרון חביב להקדמה הזו, חשוב לי לציין שהחלטתי להתמקד בחפצים ולא באנשים יקרים לי

שסובבים אותי, מרגע ההחלטה, הדרך לכתוב היתה ברורה וקלה.

הנה הם “חמשת הגדולים שלי” בסדר אקראי לחלוטין:

משקפי – שמש – לא יכולה בלעדיהם. גם בימים אפרוריים שניכרת בהם קרן שמש אחת ובודדת לא תמצאו אותי בלעדיהם. העיניים הסופר-רגישות שלי לא מצליחות להפתח בלעדיהם. מאחר ואני קצרת רואי, אבל ממש קצרת רואי החלפת עדשות כרוכה בעלות לא מבוטלת ולכן המסגרת לא הוחלפה כבר מספר שנים. הקופסאות של המשקפים התבלו יותר מהר מהמסגרת. הן היו איתי בטיולים ובצעדות בארץ, בטיול בחו”ל וברוב הצילומים מהם אני מרכיבה אותם. אם יצאתי מהבית ושכחתי את הטלפון, לא בטוח שאחזור לקחת אותו. אם יצאתי וגיליתי שהמשקפיים לא בתיק – אני אסתכן בלאחר אבל אחזור לקחתם.


מחברת + פנקס. צמד שכזה – מתייחסת אליהם כאל אחד מכיוון שאני תמיד מחזיקה אותם ביחד ומניחה בתיק ביחד. תמיד תמיד יהיו בתיק היומיומי שלי. אני מניחה שאם תיקי הערב שלי היו גדולים יותר, גם לשם הם היו נכנסים.

במחברת אני כותבת רעיונות שעולים, חלקי משפטים או חלקי טקסטים שיהפכו (או שלא) לסיפור, שיר, רשומה בבלוג. במחברת אני גם כותבת את המטלות לסדנת הכתיבה היוצרת* בה אני משתתפת.

פנקס קטן, מהסוג שנקנה בחנויות של השקל וחצי. אני קונה חבילות של פנקסים. הם נגמרים לי מהר יותר מאשר הטישיו במהלך התקף אלרגיה בחורף. בפנקס אני כותבת את “רשימת הלעשות” (to do list) כל יום וכשאני מסיימת אני תולשת את הדף. בנוסף, כחלק מההתנהלות הכלכלית, אני כותבת לעצמי את כל ההוצאות וכך יש לי מעקב על מה הוצאתי, כמה ומתי. יעיל, מגביל ולחלוטין עובד בשבילי.

צעיפים – אני אשה של קיץ, שונאת חורף וסובלת מאוד מהקור. אבל אם יש משהו שמאיר לי את החורף אלו הם הצעיפים שלי. והצעיפים שעוד יהיו שלי. צדקה מי שאמרה שלא יכול להיות מצב שלאשה יהיו יותר מדי צעיפים. ברגע שאני רק חושבת שאני מרגישה שמזג האויר מתקרר, הקופסאות עם הצעיפים יורדות מהארון הגבוה והצעיפים נתלים בשמחה גדולה על קולבים. גם בימים שאני עובדת מהבית ליד המחשב אני אתאים צעיף ללבוש. יש לי סרוגים, מסוגי בדים שונים, עבים ודקים, קצרים וארוכים, יקרים וזולים, וגם שאלים ושרוולונים. רוב הסרוגים הם מעשה ידי אמי להתפאר. זה כיף גדול לבוא אליה הביתה, לגלות שהיא “סרגה ניסוי חדש” ולקבל את ה”אבטיפוס”. או לחילופין לחשוב על משהו, לדמיין אותו ולבקש ממנה לסרוג אותו. יש לי אמא כשרונית וסורגת**. לחלק מהצעיפים הסרוגים יש לי כובעים תואמים. תענוג!


ערימת ספרים על השידה ליד המיטה – “עוד דבר” מבין החמישה שהוא למעשה קבוצה. על בסיס קבוע, ובדרך כלל מאובקת קלות, יש לי ערימת ספרים ליד המיטה. למה ערימה? כי יש ספר אחד שאני קוראת, ספר אחד שאני רוצה לקרוא והוא הבא בתור, אחד שקשור לאחד מהכובעים המקצועיים שלי, לפחות אחד שסיימתי ועוד לא שמתי במקום או שאני רוצה לכתוב עליו ביקורת וכל פעם מוותרת ויש את הספר של עמוס רולידר שבו אני מדפדפת די הרבה. יתרון גדול לספר הזה בעיני, שאפשר לקרוא אותו לפי נושאים ולא לפי סדר העמודים.

לערימת הספרים בחדר השינה יש גם “שלוחה” קטנה בחדר האמבטיה הצמוד. למקרה שזמן השהייה שם מתארך.

מראה קטנה בכל תיק – שארית מארבע שנים של “גשר טבעות”. בגילאים 12-16 הייתי הילדה עם “תכשיטי השיניים”. ידעתי מראש שהגשר יהיה מרתון ולא ספרינט ומאז לכל מקום, בכל תיק לקחתי מראה. וזאת כדי לוודא ששום דבר לא “נתקע” בריבועים הכסופים, ביניהם, בצדדים. הפחד הזה, להסתובב עם לכלוך יום שלם ואף אחד לא אומר – הפך לסוג של סיוט אז, ומשהו שלא עוזב אותי עד היום. ובקיצור, שריטה.

במצבים בהם המראה נעלמה או נשכחה האיש שאיתי מתפקד כמראה מדברת.

מכירים את זה שעומדים מול מישהו, חושפים שיניים בחיוך מפחיד ושואלים :

“מאמי, יש לי משהו בשיניים?” אז כזה.

מהם חמשת הדברים שלכם, בלעדיהם אתם פשוט לא אתם?

שלכם,

ליטל ירון – אשה בפלוס

*על סדנאות הכתיבה של שגית אמת תוכלו לקרוא כאן – שגית אמת

** הסרוגים של אמא שלי ולא רק – תוכלו לראות כאן בדף שלה בפייסבוק

עוד מהבלוג של ליטל ירון

Thumbnail

סלפי ואומץ | גיל 40

  כל מה שתקראו ותראו מהשורה הבאה ואילך = מבחינתי, אומץ. מכירים את אלו שאין להם בעיה להצטלם? מכירים את אלו שנהנים ואוהבים להצטלם, באופן כללי ובפרט בסלפי? זו אולי נשמעת כמו התחלה של בדיחה בסטנד - אפ, אבל זה לא. אז, מכירים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
Thumbnail

מה אומרות ידייך?

כף ידע – מה אומרות עליך טביעות האצבעות שלך? וטביעות כפות הידיים שלך? וגם כפות הרגליים? מסתבר שהרבה מאוד. סליחה, מסתבר שהמון! מידע רב שיכול לעזור לך להבין את עצמך, מה מתאים לך...

Thumbnail

לחיבוק שלך יש כוח לשנות | עמותת ''חיבוק ראשון''

  לצלם, להעלות לפייסבוק או לאינסטגרם - הדרך הפשוטה ביותר לתרום 10 שנים של פעילות! זה הזמן שעמותת "חיבוק ראשון" פועלת. לציון העשור מותג הטיטולים האגיס החליט להרתם ולסייע...

תגובות

טופ 20 - בלוגים