הבלוג של ליטל ירון

אשה בפלוס

בוחרת כל יום מחדש להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. כותבת על החלקים המצחיקים ואם אין, מנסה למצוא. לא נולדתי אופטימית, אני כנראה פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות. מג'נגלת כמו רבות בין האיש, הילדים, הבית והעסק. לא... +עוד

בוחרת כל יום מחדש להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. כותבת על החלקים המצחיקים ואם אין, מנסה למצוא. לא נולדתי אופטימית, אני כנראה פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות. מג'נגלת כמו רבות בין האיש, הילדים, הבית והעסק. לא שוכחת גם זמן לעצמי, קוראת, מצלמת וכותבת גם בלוג מקומי - מגלה את השרון. מוזמנים להציץ http://bloghasharon.blogspot.co.il/

עדכונים:

פוסטים: 87

עוקבים: 48

החל מאוגוסט 2010

היום, בדיעבד, אני מצטערת שאין לי מזכרות מצולמות. למשל הייתי יכולה להראות לאישלי שפעם הייתי מידה 36 במכנסיים, שכשהייתי שחיינית היו לי “קוביות” בבטן, שכשהתגייסתי לצבא שקלתי 48-49. חבל שאין לי תמונות מהתקופה ששחיתי “חד סנפיר”, שרצתי ריצות שדה, שרקדתי ריקודי עם. חבל שברחתי מהמצלמה בטיולים שנתיים ובמסיבות, באירועים ובחתונות של חברות.

25/05/2015

 

כל מה שתקראו ותראו מהשורה הבאה ואילך = מבחינתי, אומץ.

מכירים את אלו שאין להם בעיה להצטלם? מכירים את אלו שנהנים ואוהבים להצטלם, באופן כללי ובפרט בסלפי? זו אולי נשמעת כמו התחלה של בדיחה בסטנד – אפ, אבל זה לא.

אז, מכירים כאלו? אני לא נמנית על הקבוצה הזו. בערך מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי יחסי שנאה-שנאה עם המצלמה. יש שנים בחיי שיש לי מהן מעט תמונות, יש כאלו שבכלל לא.
לא מזמן בני הבכור הגיש את “עבודת השורשים” שלו. הוא בקש מאמי למצוא תמונות שלי שהייתי צעירה, מעט מאוד מאלו נמצאו. אולי זה היה ה”גשר” בשיניים, אולי המשקפיים. ברוב התמונות אני לא מחייכת, בכל התמונות די ברור שאני לא רוצה להיות שם.

העניין הזה של לא להיות מול המצלמה לא עבר, גם אחרי שירד ה”גשר” מהשיניים, גם אחרי שהייתי מרוצה ממסגרת המשקפיים, כם אחרי שהייתי מרוצה במידה סבירה מהתספורת והתסרוקת שנאתי להצטלם.
יכול להיות שזו בעיית בטחון עצמי שליוותה אותי מגיל ההתבגרות, יכול להיות שזה עניין דימוי הגוף הבעייתי (ותודה לכל ה”חבר’ה” שדאגו להשוות בין הבנות בקבוצת השחייה בנושא גודל הציצים). גם שנים אחרי, כשאני במקום אחר לגמרי – זה צף, זה עולה וזה מחזיר את תחושת החמיצות. זאת שהיתה בפה, אבל יותר זו שהייתה במעמקי הבטן, ובלב גם.

היום, בדיעבד, אני מצטערת שאין לי מזכרות מצולמות. למשל הייתי יכולה להראות לאישלי שפעם הייתי מידה 36 במכנסיים, שכשהייתי שחיינית היו לי “קוביות” בבטן, שכשהתגייסתי לצבא שקלתי 48-49 ק”ג ולא! לא נראיתי כמו שלד!. חבל שאין לי תמונות מהתקופה ששחיתי “חד סנפיר”, שרצתי ריצות שדה, שרקדתי ריקודי עם. חבל שברחתי מהמצלמה בטיולים שנתיים ובמסיבות, באירועים ובחתונות של חברות.

משהו כנראה באמת קורה באזור גיל ה 40. בשנה ומשהו האחרונות אני מנסה לשנות, לתעד. לא רק את הילדים, המשפחה, אירועים. אני מנסה להכניס גם את עצמי למסגרת, לתמונות.

ספרלמנט עם מקרופון

הנה, זאת אני, בתמונה שבעבר הייתי רואה כמביכה – היום אני מפרסמת אותה בפייסבוק. ככה נתפסתי בעדשת המצלמה של דותן גור אריה בקורס “הפרלמנט” לבלוגריות.

 

אולי משהו טוב שיצא לי מהפייסבוק (חוץ מלחדש קשרים מהעבר ולמצוא חברות חדשות גם מחוץ לעולם הוירטואלי) זה ה”סלפי”. אמנם בספירה מהירה אחוז ה”סלפי” שלי קטנטן לעומת הצילומים האחרים, אבל אני מנסה. מנסה שלא יפריעו לי הקמטוטים מסביב לעיניים, הפיגמנטציה שנשארה מזכרת משני ההריונות, הסנטר הכפול שהוא כל כך גנטי, שכמה שלא ארזה הוא תמיד ישאר שם, העובדה שתמיד איכשהו בצילומי “סלפי” אני קצת פוזלת ושלא לדבר שבצילומים האלו תמיד מתגלות במלוא הדרן כל השערות הלבנות (מי אמר גנטיקה צובעת מגיח 18 שער לבן ולא קיבל?)

אז אני מאתגרת את עצמי, מבינה שבעידן הרשתות החברתיות והתמונות שמביעות יותר ממילים יש לתמונות תפקיד חשוב. לטוב, בעיקר לטוב.
אני מכריחה, מחייכת, הופכת את המצלמה בטלפון ולוחצת. ואז יחסית מהר, לפני שאתחרט, משחררת את התמונה לרחבי הפייסבוק, האינסטגרם או לאישלי בהודעת ווטסאפ.

כמה דברים שגיליתי על עצמי ב”סלפי” -

קל לי יותר להצטלם עם הילדים

עם ענבל בקיפצובה

עם הילדה שלי באירוע השקת אתר 2Bdaddy ב”קיפצובה”

עם הילדים בחתונה

עם הילדים בחתונה של בן דודי

קל להצטלם כשהתמונות נשלחות בווטסאפ לאישלי לקבל חוות דעת 

קולאז משקפיים

קל להצטלם למטרה חשובה, למשל לגיוס כספים לעמותת “חיבוק ראשון”

לחיבוק ראשון1

כן, בהתחלה היה לי קשה גם לצלם וגם לחייך

לחיבוק ראשון2

ואז עשיתי פן וכנראה זה שחרר את שרירי הלחיים לחיוך

שלא לדבר על סלפי עם גור הזקונים שלי, קבלו את מקס בהופעת אורח

עם מקס

הסלפי הצידי גם עוזר להשתחרר מול המצלמה

מהצד

שחור לבן

פה הכרזתי קבל עם ופייסבוק שבגיל 39 השלמתי עם הפרופיל שלי

הכי קשה – סלפי שקשור לאירוע אישי

ילדת יום הולדת

יום הולדת 39

חוזרת בנמהת

חוזרת הביתה אחרי שבועיים בחו”ל

היום אני יותר סלחנית כלפי עצמי, בגיל כמעט 40 אני קצת מצטערת על כל השנים של המבוכה, הבושה, השיפוטיות העצמית. אי אפשר לחזור לאחור, אז אני מסתכלת קדימה ומפרסמת תמונה נוספת שפעם הייתי גונזת.

בפרלמנט עושה פרצוף

שוב תודה לדותן גור אריה שתפס מבט אופייני

אני מסיימת מהר את הפוסט האישי ביותר ועם הכי הרבה תמונות שלי כדי לא לאבד את האומץ וללחוץ על כפתור “פירסום”.

אז תהיו טובים לעצמכם, אל תתחבאו מהמצלמה או מאחוריה.

שלכם,

לטל ירון – אשה בפלוס

עוד מהבלוג של ליטל ירון

תצוגה מקדימה

מה אומרות ידייך?

כף ידע – מה אומרות עליך טביעות האצבעות שלך? וטביעות כפות הידיים שלך? וגם כפות הרגליים? מסתבר שהרבה מאוד. סליחה, מסתבר שהמון! מידע רב שיכול לעזור לך להבין את עצמך, מה מתאים לך...

תצוגה מקדימה

לחיבוק שלך יש כוח לשנות | עמותת ''חיבוק ראשון''

  לצלם, להעלות לפייסבוק או לאינסטגרם - הדרך הפשוטה ביותר לתרום 10 שנים של פעילות! זה הזמן שעמותת "חיבוק ראשון" פועלת. לציון העשור מותג הטיטולים האגיס החליט להרתם ולסייע...

תצוגה מקדימה

חדרה, פירוז'קי ודלת נעלמת.

יום שני 10.12.13. צריכה להגיע למשרד מסויים בחדרה, יש כתובת מסודרת על הניירת. מכניסה אותה ל Waze, מגיעה לרחוב, מחנה, מפעילה חניה ב"פנגו", יוצאת, צועדת, מגיעה לבניין ומוצאת את החנויות למטה בלי דלת כניסה לבניין שמעליהן. הולכת...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה