אין מקום אחר

בחורה עם מחשב נייד

לפני כשבוע נקראתי לסקירת מערכות מאוחרת, שמתבצעת פה בשבוע ה – 21 המאוד לא מאוחר, בכל קנה מידה הריוני. היות ואורן נכח בסקירה הקודמת רק 10 ימים קודם לכן שנעשתה בארץ, אצל הרופא האהוב שלנו, עליו הוא סומך, הוא לא מצא לנכון, לבוא איתי שוב כדי לראות את אותן תמונות רק מגורענות יותר כשמתלווה אליהן הסבר מקרטע באנגלית במבטא סרילנקי כבד מפיו של ד"ר אננדה קומר.
בחוסר חשק להיות לבד בחדר חשוך עם אננדה, האחות וצג המחשב המרצד, צירפתי אלי את חברותיי הטובות קרן ורויטל. השתיים שאמנם מבוגרות ממני בכמה שנים, אבל לא מספיק בשביל להיות אמהותיי, הוצגו כסבתות העתידיות של פרי בטני וזכו למחמאות רבות על מראן הצעיר, מכל צוות המרפאה המשועמם, הצמא לקצת פיקנטריה שאינה קשורה למצגי עכוז.
ד"ר קומאר היה עסוק כהרגלו בתקתוק עובדות מדעיות על המחשב שלו והסתובב אלי כשבידו המתמר, כאילו הוא רמי קליינשטיין ב"דה וויס" סרילנקה.
אך במקום להתרכז בסקירת מוחו של העובר, הוא תחקר את "האימהות" על סיבת ביקורן בסינגפור, התבדח על יחסיו עם חמתו ושב והחמיא לשתיים על היותן כאלה "סבתות" צעירות. הוא התקשה להאמין שהן נראות בנות 40 וקצת ואימהות ל"ילדים" בני 35! עובדה זו עניינה אותו הרבה יותר מזרימת הדם בין החדרים בליבו של מושא הסקירה. אני בכלל הייתי מיותרת בחדר ונראה היה שסתם הוספתי לו עבודה מיותרת. אחרי 35 דקות קיבלנו לידינו את הדיסק, שלימים יוקרן בבר המצווה או החתונה של ילדי השלישי ויתעד את הפארסה שהלכה בחדר הבדיקות טרם לידתו.
השבוע המשיך והתגלגל לו לאיטו, ממש כמוני בימים אלה, רק מהיר יותר, לקראת טקס יום הזיכרון. כולנו הגענו בזמן, לבושים בלבן וברקע כבר התנגנו השירים האלה, שמכווצים את הלב על כל החדרים והעליות שלו ועורכים בו סקירת מערכות מלאה. לא משאירים אף נים בגוף אדיש אליהם.
בשורה לפניי ישבה חברתי עם שתי בנותיה שזו הפעם הראשונה בה הן משתתפות בטקס כזה. הבת הצעירה מביניהן, שרגילה להגיע לבניין הקהילה, בו התקיים הטקס, רק לארועים משמחים כמו חגיגות פורים ושבועות, הסתובבה אלי ושאלה מתי מתחילה ההגרלה?. לקח לי רגע להבין שהילדה מקשרת את המקום לפעילויות הילדים שתמיד מתרחשות בו, ביניהם ההגרלות נושאות הפרסים. עניתי שאין בטקס יום הזיכרון שום הגרלה והיא אמרה לי: "אבל המשפחה שלנו אף פעם לא זכתה בשום הגרלה". "ביום הזה", אמרתי לה, "את לא רוצה לזכות בשום הגרלה, תאמיני לי…."
הטקס היה רצוף קטעי קריאה מקוריים, כאלה שחוברו כנראה בשנים האחרונות, עבור חיילים שהמשיכו וממשיכים למות בעד ארצינו. אחד הקטעים שהוקרא נכתב ע"י דויד גרוסמן לבנו אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה והוא הזכור לי ביותר. היזכור הוקרא בעברית ובאנגלית ונר הזיכרון הודלק ע"י אב וילדיו ששכלו את אחד מבני משפחתם. עמדנו דקת דומייה ושרנו ושרנו יחד שירי לוחמים. זה היה ערב מאוד ישראלי וקהילתי, שצמצם את המיילים הרבים המפרידים בין סינגפור לישראל בעזרת קטעי קריאה ושירים, שלא משאירים אף עין יבשה.
כמה ימים אחרי, חל יום הזיכרון האמיתי בארץ. פתחתי בבית גלגל"צ, הילדים היו עסוקים במשחק עם חברים ופתאום…צפירה. השעה שלוש בשעון סינגפור,אבל 11 בשעון ישראל, בוקר יום הזיכרון. חברתי ואני נעמדות מייד, הילדים מפסיקים לרוץ ובוהים בנו בחוסר הבנה. אחר שתי דקות מתחילה מהדורת החדשות ומכריזה על אירועי פתיחת יום הזיכרון ברחבי הארץ. הלב מתכווץ. הסרט הדקומנטרי על אסון הסלוקי כבר מוכן לצפייה ב – mako, השיר "יורם" ברקע "תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך, מה עושים עם מותך, עם זיכרון היותך….?" ותשובות – אין. ולפני שמספיקים לעכל ולבלוע מבליח קולו של יורם אחר ששר את "הבלדה לפצוע". הצלילים סורקים לי את כל המערכות כמו שאף רופא לא יצליח, בודקים שהלב עובד ומגיב עדיין באותה עוצמה רגשית ליום העצוב הזה למרות המרחק.
בערב, אנחנו מתלבשים יפה והולכים לארוע, שמקיימת כמידי שנה השגרירות הישראלית לרגל יום העצמאות של מדינת ישראל. בארוע השנה מופיעה פליטת "כוכב נולד", פאולה ולשטיין. הנ"ל שרה באנגלית שירים מקוריים שלה, שנשמעים כמו שילוב בין נורה ג'ונס וסוזן וגה, מינוס הקול. היא משלבת ביניהם את "הללויה" ועוד שיר של רמי קליינשטיין ושלום חנוך. אח"כ יורדים לקומה למטה להתחכך אחד בשני בחום הסינגפורי והביתה, להחליף מהר בגדים ולמהר למסיבה האמיתית שמתקיימת במועדון באזור הבילויים "קלארק קי" ובה מתנגנים שירים ישראלים בלבד.
אנחנו רוקדים שעות לצלילי שירים בלתי רקידים בעליל כמו: "סימן שאתה צעיר",אבל לא אכפת לנו, כי כל כך התגעגענו אל כולם – ליהודית רביץ שבאה מאהבה, לקרנבל בנחל, למופע הארנבות, ובעיקר ל"משינה", שמזכירים לנו ש"אין מקום אחר"!
בשתיים בלילה אנחנו מזדחלים הביתה, מתקשים להירדם מרב אדרנלין. למחרת מחכה עוד יום עבודה אליו, אנחנו יודעים, נקום מרוטים מעייפות. לירי מצ'פרת אותנו ולא מתעוררת לאורך כל השעות המועטות שעוד נותרו ללילה הזה ב"מקום האחר" הזה שנקרא סינגפור.

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.