הבלוג של *****

lir13784

עדכונים:

פוסטים: 4

החל מספטמבר 2014

הפוסט הקודם נכתב בספטמבר 2015, לאחר הזרעה שניה שכשלה. החלטנו ללכת על הזרעה שלישית.

כבר הבנתי שהתהליך לא כואב עבורי, הוא בעיקר מלא ציפיה. בכל מקרה, שלוש הזרעות הן די מינימום לפני שקופצים ל”דבר הגדול הבא”, בעיקר למי שכבר נכנסה להריון טבעי בעבר…

אז ניסינו. ושוב התאכזבנו. הפעם כבר לא הלכתי לבדיקת הדם כעבור 10 ימים. חשבתי שאין טעם לקום מוקדם בבוקר לקופת חולים, להידקר, לקבל תשובה שלילית במשך היום ולהתבאס. הרי אם התשובה שלילית, בכל מקרה יגיע מחזור יום- יומיים- שלושה אחרי…אז למה להרוס יום עם יקיצה מוקדמת ודקירה. והוא אכן הגיע..

בהיותי מאוד ריאלית, הקדמתי מהלך להאכזבה, ועדכנתי את הרופא שאם הפעם הזו לא מצליחה, אני רוצה לעבור להפריה.

לשמחתי הוא זרם איתי, והכין לי מכתבים לאישור קופת החולים ,שכבר כללו את ההזרעה השלישית. כך שעם קבלת המחזור, היה בידי כבר אישור קופת חולים לצאת לדבר הבא…. ולא נאלצתי לחכות ע-ו-ד חודש. וכולנו יודעות מה זה עוד חודש…

אני יודעת שלא מעט בנות חוששות מתהליך ההפריה. מעדיפות לנסות עוד ועוד הזרעות, שאגב לפעמים גם אכן מצליחות. אבל בראש שלי עברה מחשבה אחת: הזרעה – 15 אחוז סיכוי להצלחה. הפרייה- 40-50 אחוז סיכוי להצלחה.

נכון, זה לא תהליך קל. פיזית הוא קשה הרבה יותר מהזרעה: כמות הורמונים גדולה יותר, כמות זריקות גדולה יותר, סוגי הזריקות לעיתים פחות נעימים, מעקב צמוד יותר של אולטראסאונד, בדיקת דם פעם ביומיים, והדובדבן שבקצפת..הרדמה מלאה לטובת השאיבה.

הרופא כמובן הסביר לי על התהליך, שכבר קראתי ושמעתי מלא מעט סביבי. אני אומר, שלמרות שאין אחת שזה קל לה, לכל אחת התהליך תמיד יהיה מאוד מאוד שונה מלאחרת. אני החלטתי שגם אם יכאב, ויהיה נוראי, זה מה שצריך, ולכן אין דילמה.

ה”קוקטייל” שנרשם לי: תחילה מספר זריקות גונאל. המשך במנופור+צטרוטייד. סיום עם 2 זריקות דקא, ולאחר השאיבה אוביטרל.

בקצרה אומר שהתהליך אצלי אמנם היה באופן יחסי במינונים נמוכים כיאה לפוליציסטית. אך הוא נמשך כמעט חודש שלם כי הגוף לא הגיב בהתחלה למינון הנמוך. כמעט חודש של הזרקות, הגעה לקופת חולים בשש וחצי בבוקר (להספיק לפני העבודה..) לבדיקת דם ואולטרסאונד ולבסוף השאיבה. פשוט זה לא היה. נורא גם לא. הכל יחסי, ואולי מרוב פחד וחששות ציפיתי ליותר נורא…

השאיבה אגב, לא כאבה כלל, בטח לא בזמן (הרדמה..), ולאחר התאוששות קלה מההרדמה, חזרתי לעצמי ללא כאבים. נשארתי יום לנוח מהתהליך בבית, אך יום אחרי כבר חזרתי לעבודה כרגיל ובהרגשה טובה.

מרגע השאיבה קיימות שתי אופציות: האחת, במידה ונשאבו ביציות בודדות (5-10 אצל אישה ממוצעת), יקראו להחזרה כעבור כיומיים שיופרו במעבדה. במידה ונשאבו ביציות רבות (תופעה נפוצה אצל פוליציסטיות), יגדלו את הביציות עד ליום 5-6 בשאיפה שיתקבלו בלסטוציסטים. השלב המוקדם ביותר בו מתרחשת התמיינות של תאי העובר לתאים בעלי תפקידים מוגדרים. היתרונות הגדולים שבהחזרת בלסטוציסטים מתמקדים בעיקר בהיותם “חזקים” יותר כי עברו שלב נוסף בהליך ההתמיינות מאשר ביציות מופרות ביום השני, ולכן הסיכוי להיקלט גבוה יותר (עד כ-50 אחוז!). כמו כן, הסיכוי למומים גם כן פוחת.

חמישה ימים לאחר השאיבה נקראנו להמשך התהליך- ההחזרה. בניגוד למקובל בארצינו, להחזיר 2 עוברים, הרופא שלי המליץ לי על החזרת עובר אחד. משיקולי נתונים אישיים שלי ושל בן הזוג, ומאחר וזו הפעם הראשונה. כמובן שמאוד מאוד התלבטתי. בראש רק רציתי תאומים, שלא אצטרך לעבור את כל התהליך שוב…וגם כדי להגדיל את הסיכוי אפילו לעובר אחד שיקלט.

למרות המחשבות בראש, ולשמחתי…החזרנו עובר אחד, כהמלצת הרופא. השלב הבא, המתנה מורטת עצבים של 12 יום ובדיקת דם. ביום ה-9 הרגשתי בערב הרגשה מוכרת מהעבר: כמו תחושת סכין חותכת את הבטן התחתונה. זה היה חלש, פחות חזק מהתחושה שזכרתי אבל זה היה שם. פה המקום אולי לומר, שהתחושות כל כך שונות אצל כל אחת, ואין טעם לחפש דווקא את מה שאני הרגשתי..

בכל מקרה, היו עוד כמה ימים לפני הבדיקה. בערב כבר לא יכולתי להתאפק ועשיתי בדיקה ביתית. היא יצאה אמנם חיובית, עם פס חלש. אבל, ידעתי שייתכן מאוד שזו תוצאה כוזבת בגלל זריקת האוביטרל (שמדמה את הורמון ההריון) שטרם יצאה מהגוף.

ערב אחרי, שוב לקחתי בדיקה ביתית. שיצאה חיובית. שוב אמרנו אני ובעלי שייתכן וזו תוצאה כוזבת.

ביום ה-11 כבר הלכתי לעשות בדיקת דם..כעבור חצי יום ארוך..בטא 70.

קשה לומר שקפצנו משמחה. כמות הכשלונות בשלבים האלה כל כך גבוהה. וספציפית…הכישלון שלנו עוד צרוב אצלינו היטב בנשמה. אני מניחה שאצל זוגות רבים שמגיעים לתהליך הפוריות, וחווים גם כישלונות בדרך, אין את השמחה הטהורה והתמימה הזו שחווה זוג שרואה את תוצאות הבדיקה הביתית מתהליך טבעי. ההבנה כמה הכל שביר נמצאת שם, וכנראה תלווה את ההריון עד לסיומו.

יומיים אחרי…בדיקת דם נוספת..והכפלה…

עברו להם עכשיו 24 שבועות. יותר מחצי הריון.

במקביל לכל תהליך הפוריות, וכמו שכתבתי בפעם הקודמת, קרו עוד דברים רבים בחיים של שנינו: התחלתי וסיימתי הכשרת מדריכי פילאטיס- תחביב שהחלטתי לקחת צעד קדימה במקביל לעבודתי,  קנינו/שיפצנו/עברנו דירה, עברתי תפקיד חדש בעבודה…המון המון התחלות חדשות ביחד. הרבה דברים להתרכז/להתעסק שהסיחו את דעתי ואולי קצת גם כאבים (פיזים ונפשיים..) מההפריה. זו ההמלצה החמה ביותר שלי לכל אחת שעוברת את זה….נכון זה חלק מאוד מרכזי בחיים, מרגע שנכנסנו לזה, זו הפכה למטרה מרכזית וקשה לחשוב על דברים אחרים. אבל האמת שיש עוד המון דברים בחיים, וחייבים להתעלות מעל החוויה הזו כדי לתת לראש לנוח, להנות מדברים אחרים.

נורא רציתי לחזור ולכתוב את הפוסט הזה. נורא פחדתי לעשות את זה. חיכיתי…שיעברו 10 שבועות ואיום ה”הפלה” ייקטן משמעותית. זה לא הספיק לי לחזור להאמין בעצמי. שקיפות בשבוע 12 שהיתה טובה מאוד, גם כן לא הספיקה לי. הסקירה בשבוע 15….שמחה אותנו מאוד. החלבון עוברי בשבוע 16…וכך מבדיקה לבדיקה..

עד הסקירה המאוחרת בשבוע 22. תינוקת חמודה מציצה ועכשיו גם בועטת!

שוב התלבטתי אם לכתוב עכשיו, או לכתוב לאחר הלידה. החלטתי שאפריד בין התקופה לפני ואחרי..אמשיך להחזיק אצבעות שהכל יעבור בשלום ו..אספר על החודשים האחרונים.

אין לי מילים לסיכום התקופה הזו, אני אסכם בתום 40 שבועות…הפוסט הזה נועד לתת את התקווה שאני חיפשתי כשהתחלתי את תהליך ההזרעות, ולאחר מכן ההפרייה. רציתי לקרוא על חוויות אופטימיות, ולשאוב עידוד. הרגשתי שזה מחזק אותי.

המחשבה הנוספת שליוותה אותי עם ההתקדמות בבדיקות ובהריון היא זו שהבטחתי שתהיה בראש שלי כשאגיע לשלב הזה- לזכור מה אני עברתי, ולהיות שם בשביל מי שעוד צריכה, ברגישות, עד שזה יקרה גם אצלה…וזה יקרה, החיים הם עניין של טיימינג..

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של *****

על אכזבה, הריון (של אחרים) ומה שביניהם..

חודש ספטמבר הגיע, והינה עברה לה שנה מאז האירוע שהשפיע כל כך על חיי. אז לאחר נסיונות חוזרים שכשלו (וביניהם כמובן מגוון תירוצים "למה זה לא הצליח החודש" ), חזרתי להיות הטיפוס ההגיוני, הרמתי טלפון לרופא בכיר באסותא, והודעתי לו...

תגובות

פורסם לפני 5 years

שנה חדשה, התחלה חדשה..

חיפשתי דרך לחלוק את השבוע השלישי של חודש ספטמבר 2014. כשחויתי אותו, חיפשתי גם מי שעברו חוויות דומות, עניין שרבים מאיתנו עושים היום בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והפורומים. מצאתי שאכן קיימים פה ושם סיפורים אישיים,...

תגובות

פורסם לפני 6 years

איפה אתה ילד?

הפוסט הקודם הזכיר לי שעברו 10 חודשים....למעשה אולי קרוב יותר ל-8 מאחר ועברו חודשיים בערך, עד שהתחלנו לנסות שוב. מאז כבר הספקנו שנינו לעשות כמעט כל בדיקה אפשרית. הרגיע אותי לדעת שהכל באמת בסדר, ושהמקרה הקודם, לא היה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה