הבלוג של מולטי טסקינג

liora737

עדכונים:

פוסטים: 3

החל ממאי 2019

סוף הוא סוג של אומץ

22/05/2019

נתחיל מהסוף.

סוף קטן, מערכה קטנה, אבל משמעותית כל כך. אפשר לנשום לרווחה- לא מדובר על סוף התהליך, סוף העולם או הסוף הפרטי שלי. אלא על סוף אחר לגמרי.

סוף שנוגע בהכרה, סוף שמחלחל להבנה. סוף של משהו ברור, ומיד לאחריו התחלה משמעותית ביותר. סוף נפלא וממלא כל כך.

קרדיט: דין אהרוני

קרדיט: דין אהרוני

בסוף המדובר, אני יושבת על כיסא אדום, נוח, רך, ומסביבי עוד 49 כיסאות אדומים כאלה. על כל כיסא כזה יושבת אחת כמוני, כלומר, עד כמה שאפשר להיות כמוני, הרי תמיד הייתי שונה. אנחנו 50 נשים, והכל נראה כל כך טוב. חיכו לנו על הכיסאות האדומים שקיות קטנות ממותגות, כאלה שנותנות את הגושפנקא הסופית להיותנו כאן. שהתקבלנו, שהגענו ללמוד. שאנחנו באמת מי שאנחנו חושבות שאנחנו- נשים עצמאיות “שעשו את זה”. המשחק שכל כך פחדנו להפסיד בו, הפך להיות בידיים שלנו.

איך הגעתי לפה? עד לפני דקה וחצי הייתי שכירה, כזו שהייתה מאוד מוערכת אבל גם פוטרה והתפטרה לא מעט, כזאת שההליכה בתלם השכירות לא עשתה לה טוב, לאישה הזאת שהייתי. ויודעים מה? גם הרווחתי מעולה, הייתי אהובה, והצלחתי לפעמים להתעלות אפילו על עצמי ולהחדיר לתת מודע שלי שטוב לי. אבל האמת היא, שהיה לי רע. הרגשתי שהכישורים שלי, תמיד התפספסו, והרצון שלי- לא מומש, אבל אני כלואה. אין מוצא.

ואז קרה לי הדבר הזה שרוב האנשים חוששים ממנו מאוד. התגרשתי. וזה גרם לי לחשוב על הכל כל כך לעומק, שלא נותרו לי כוחות לחשוב על הדברים הפשוטים. ופתאום החיים נבחנו מחדש, עצם היותי, הילדים, וכן, גם הקריירה. ושם משהו גירד את שולי הבטן, וידעתי שהגעתי למקום האין ברירה. להיות או לחדול. אני זוכרת את הרגע הזה במשרד, רגע מכונן, כששאלתי את עצמי “זה מה שאת רוצה לעשות בשארית חייך?” והתשובה נשארה תלויה שם בחלל החדר, שלילית ומשמעותית. והנה יום אחרי כבר לא הגעתי יותר. נפרדתי מהאני הישנה והרגשתי התרגשות בלתי ניתנת לתיאור. והשכר, הוי השכר, היה קשה להיפרד ממנו, הוא היה מעולה. שכר כזה שעוטף אותי בשמיכה של קטיפה, ומסרב לתת לי ללכת. וכן, כבר הייתי לבד, גרושה, כל כולי שלי ועצמאותי הכלכלית בידי. הסביבה שחששה שאיבדתי את השפיות, כי מי קם ועוזב כלוב של זהב שכזה?

אבל זו ההתחלה, ואנחנו נדבר פה רק על הסוף. את ההתחלה אנחנו נתחיל מחדש בפעם אחרת.

בסוף ישבתי על הכיסא הנעים האדום והחם הזה, והרגשתי שלמה. שלמה! גאה בעצמי ובכל כל מה שהצלחתי להשיג, לבד, לנסוק ולגעת בנקודה של החלום הכי כמוס שלי.

צילום עצמי

צילום עצמי

אומץ. סוף הוא סוג של אומץ. ומכאן, בכיסא האדום הזה הרגשתי שייכת, שייכת לכל 49 הנשים הנוספות שלצידי, הרגשתי שסופסוף הגעתי הביתה.

צילום עצמי

צילום עצמי

עוד מהבלוג של מולטי טסקינג

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 1 month
תצוגה מקדימה

איך חוסר הספונטניות שלי הצילה אותי

נתב"ג שנת 2005. שעת בוקר מוקדמת, בין דמדומים של יום ללילה. התרגשות גדולה לקראת חופשה. אני ובן הזוג שלי (לימים בעלי, כיום גרושי היקר) עומדים בעמדת בידוק בטחוני וכירטוס לפני העליה למטוס. דיילת הקרקע רעננה וחיננית, פונה אלינו...

תגובות

פורסם לפני 3 weeks

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה