הבלוג של תמרה

lilotamar

עדכונים:

פוסטים: 6

החל מספטמבר 2013

בדרך לעבודה  עליתי על אוטובוס עמוס, הלב שלי היה עמוס יותר. ניצוצות של כעסים סחבו אותי למטה והתחושה הזו שאני לא עושה את מה שעלי לעשות הכעיסה אותי והרדימה אותי בו זמנית.

הנהג היה אדיש, האנשים בתוך האוטובוס לא נראו לי מאושרים אבל גם לא עצובים כאלו מהסוג שחי את החיים וזה בסדר לו ולא קשה לו. אנשים מהסוג שכבר מקבלים את המציאות, מכירים בה ולא נלחמים בעודפי החלומות שמהדהדים חזק בנפש ולא נותנים להרפות.

אז נעמדתי לידם, לא, לא חשבתי שאהפוך לנינוחה כמוהם גם לא חשבתי שהעמידה תיטיב עם ההרפיה שלי מהמחשבות של הבוקר פשוט לא היה מקום באוטובוס או לפחות מהמקום שבו אני עמדתי הכל היה נראה צפוף.

בשיטוטיי העיניים יחד עם המוזיקה שניגנה לה בתוך האוזניים ראיתי אותו. אחד שנראה כמו מחבל. אוחז בשני תיקים. אחד על הגב ועוד אחד בידיים הכהות שלו והעיניים היו שחורות מאוד. אני לא גזענית, לפחות לא רוצה לחשוב שכן אבל אני כן פחדנית לפחות במקרה של פיגועים.

הידיים שלו לא היו כמו של כולם מונחות להן שם בלי תנועה מיוחדת, הוא הזיז אותן הלוך ושוב. פעם גירד במצח ופעם חלף על השיער ובכל תנועה שלו אני התרחקתי לכיוון הנהג. הגעתי לתחנה אחת לפני העבודה עם מחשבה בראש קצת מפחידה- עדיף לא לחיות מאשר לחיות חיים של סתם.

ובכל זאת למרות שהייתי  בדרך לעבודה במשרד ,בתוך בניין מלא במשרדים בתוך עיר סואנת העדפתי להתרחק מאותו אחד ולקוות שארד ושהפחד יעלם.

 ירדתי והטלפון הראשון שעשיתי היה לאחותי

“תארי לך שהאוטובוס היה מתפוצץ”, אמרתי לה

“והייתי מתה ככה בלי שהצלחתי להיות סופרת, משוררת, כותבת, זה הדבר העצוב ביותר”

היא שתקה לרגע, כבר התרגלה למילים הדרמטיות שלי. ובכן אני, אינני דרמטית ובתוכי יש משאלה גדולה מכולן אנא אלוהים עשה שאהיה סופרת, משוררת וכותבת. אנא אלוהים עשה שהתחושה שלי לגבי הייעוד אינה משלה אותי ושאני יכולה להיות טובה מספיק ,כשרונית מספיק כדי ליצור עולם דרך מילים.

10665881_10152676862892403_7720978883180823685_n

רק רוצה להרגיש שאני הולכת לאנשהו חשוב

 

אז המשכתי לצעוד לעבר המשרד ובדרך עברתי עוד כביש סואן ואנשים סואנים גם הם, ממהרים. נכנסתי לתוך המקום הקר מהחום שבחוץ ובכל זאת קצת שמחתי שהשמש לא תפגע לי עוד קצת בעור. אני לא יודעת מה עלי לעשות כדי להצליח ,אני לא יודעת אם אני מספיק טובה או מספיק משוכנעת שאני כזו אבל אני יודעת שאין לי אפשרות לוותר.

 

ככה לפחות התחיל היום. וזה היה רק הבוקר כמו אלף שנים עד ששמתי את הגוף שלי בתוך כיסא עם גלגלים מול מחשב וטלפון והעמדתי פנים  ”שלום”, עניתי לשיחה החסומה מהנייד כשאני עוד בחצי שיחה מהטלפון בעבודה. “עוד רגע”, הוספתי.

“כן”, התפניתי אחרי דקה לאלמוני מהנייד

“שלום, זה אהוד”, שמעתי את הקול מהצד השני

“אהוד?”, שאלתי בהפתעה.

כן, זה היה אהוד בנאי והוא התקשר אלי בדיוק ביום ראשון כשהחשכה עדיין לא הלכה. ברור שהתרגשתי, התרגשתי מאוד, ובשיחה איתו דמעתי לא מהתרגשות אלא מעצבות מרה

“אתה חושב שאני צריכה לוותר על החלום”? שאלתי אותו בתקווה שיציע בדרך כלשהי להוציא אותי מהעבודות המזדמנות ולקחת אותי תחת חסותו. דמיונית שאני.

“לא”, הוא אמר, “את לא צריכה לוותר. קראתי את החומרים שלך ואת צריכה להמשיך”

“אבל איך? “,שאלתי ,”איך אפשר להמשיך בתוך העולם המזדמן הזה כשהמטרה ברורה והכל מסביב נראה אפור?”

לא הייתה לו תשובה שלא ידעתי אלא רק סיפור חייו שלו. והאחיזות באמונה שלא מרפה. האמונה שמה שבתוכך לא מציק סתם, האמונה שתוכל להגיע לשם והאמונה הזו שזה יכול לקרות.

“קצת חמלה”, שוב אחותי והטלפון. מסכנה. את כל הייאוש בעולם אני מפנה כלפיה גם ביום ראשון כשהדמעות מהזילות של העבודה מרחו לי את כל המסקרה השחורה.

“זה זמני היא הוסיפה, תרחמי קצת על עצמך”

אז החלטתי לחמול קצת על עצמי ולהוסיף עוד פתית של חמלה לבן מושלג אל תוך החיים שלי. החלטתי לפתוח בלוג שיתאר בעדינות ובצורה אמתית את הדרך שלי, את התקוות שלי ואת הדרך המפותלת שהיא קשה כל-כך לפעמים וכה מייאשת . אז החלטתי שמה שאספר כאן בבלוג תהיה אמת של הדרך שלי כדי שאדע ואזכור מה עברתי עד שנגעתי.

קוראים לי תמרה לילך מזומן ואני רוצה להיות סופרת, משוררת- כותבת.

ובבוא היום אהיה.

 

 

 

עוד מהבלוג של תמרה

Thumbnail

פתיתים של חמלה וחלום

נניח שהכל חלום נניח שהכל מדומיין נניח שמחר אתעורר ואבין שזה נגמר עדיין אבחר לכתוב עדיין אבחר ללמוד לכתוב עדיין אבחר לכתוב שירה עדיין אפרסם את הלב שלי לציבור. גם אם זו בדיה, עדיין אבחר ללכת אחר התשוקה הגדולה שלי.  "אין...

תגובות

פורסם לפני 5 years
Thumbnail

אהבה איפה את?

אהבה איפה את? האם אני נאיבית? בטוח שכן. כך לפחות אומרים לי כל הגברים שאני פוגשת. פוגשת במקרה או שלא. אלו שרואים אותי ומתקרבים ואלו שאני פוגשת תוך כדי. תוך כדי עבודה. תוך כדי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
Thumbnail

פתית נוסף של חמלה

לפעמים אני כותבת בתוך פתקיות קטנות  את מה שיכלנו להיות. אבא שלי ואני. תחת הכיפה שלו או לפעמים הכובע, אני לא מצליחה לדעת את המחשבות שלו ותחת השיער הפרוע, לעיתים שלי הוא...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים