הבלוג של רונית דינצמן

לגדול עם ספרים

סופרת ומאיירת, מחברת ספרי הנוער 'הדינוזאור מרמת-גן' ו'לב היער', אם לשתי בנות ובן. בלוג על ספרי ילדים וספרי נוער, חדשים וישנים, וגם על החיים.

עדכונים:

פוסטים: 72

החל מפברואר 2014

שיכונים ושכונות ותרבויות סמויות בספרי ילדים ונוער ישראליים

16/02/2017

לפני מספר שנים התחילו לשדר בטלוויזיה תוכניות  נוסטלגיות מימי ראשית ערוץ 1,  וביניהן תוכניות ילדים. בילדותי אהבתי את התוכנית “הילדים משכונת חיים”, ושמחתי מאוד לצפות בה שוב. במבט בוגר לא הבנתי מה אהבתי כל כך בתוכנית. אמנם היא קצבית, מגוונת, תוססת, אבל גם דידקטית מאוד. יום אחד פתאום “נפל לי האסימון”. אהבתי את התוכנית בגלל הנוף האנושי. השחקנים נראו ונשמעו כמו האנשים מהשכונה שלי. המבוגרים לא היו שחקנים “חתיכים”, אלא נראו כמו אנשים רגילים, ולרבים מהם היה שמץ מבטא שהעיד שגדלו לא רק על השפה העברית, אלא גם על שפה נוספת. ששון גבאי, המדריך ששון, דיבר בח’ ו ע’ גרוניות. אריה אליאס, יחזקאל בעל המכולת, דיבר במבטא עיראקי. אבנר חזקיהו – לוי פקיד הדואר, דיבר באינטונציה שדמתה לזו של האנשים המבוגרים במשפחתי. הסיפורים בתוכנית היו סיפורים מחיי היום-יום, וכמו בתוכנית, גם בשכונה שלי היה ילד שעזר לאבא שלו במכולת בשעות אחר הצהריים.

macolet

אחת האפיזודות המצחיקות בתוכנית הייתה הניסיון של אמא של יוני לשכנע אותו לאכול  קובה. ( דקה 47.20)

embedded by Embedded Video

קובה

kube

בשום תוכנית ילדים אחרת לא הופיע מאכל שכזה. הופיעו ממתקים, זרעים של מסטיק, אולי גם תפוזים. לא מאכלים עדתיים שהכינו אמהות וסבתות. אמא שלי לא הכינה קובה, אבל הכרתי את המאכל מבתים של ילדים אחרים מהשכונה.

 גדלתי בשכונה בפתח תקווה. כל בתי השכונה היו בתי שיכונים מדגמים שונים. היו שורות-שורות של שיכוני רכבת דו-קומתיים שנבנו בשנות החמישים. היו שורות-שורות שיכונים תלת-קומתיים משנות השישים, והיו שיכונים חדשים, בניינים ארבע-קומתיים שנבנו בסוף שנות השבעים.  אני גרתי בשיכונים החדשים. שורת בניינים זהים זה לזה, צבועים לסירוגין בחום ובצהוב. בין הבניינים השתרעו חצרות גדולות מכוסות דשא, שהיו מלאות ילדים משחקים בשעות אחר הצהריים. בנייני השיכון נבנו עבור זוגות צעירים, הדירות נמכרו לזכאים, ומיקום הדירות נקבע בהגרלה. כל ההורים בשיכון היו בערך באותו גיל, וכך גם הילדים. ההורים היו צעירים, חבר’מנים. הילדים היו צברים חצופים. אבל כמעט בכל בית אפשר היה להבחין בסימנים של תרבות סמויה, נוספת, שהתקיימה מתחת לפני השטח.

התרבויות הסמויות באו לידי ביטוי בולט במאכלים. לצד הפתיתים, הצ’יפס והשניצל, היו ילדים שאכלו גם  קובה וטבית לארוחת צהריים. לצד החביתה, הקוטג’ והסלט, היו ילדים שאכלו מלוואח לארוחת ערב. לצד עוגות השוקולד שקושטו בסוכריות צבעוניות או כסופות, היו ילדים שכיבדו את אורחיהם בעוגיות ממולאות תמרים, או בעוגיות  קוקוס קטנטנות צבעוניות. הילדים מהקומה האחרונה תיבלו את האוכל שלהם ברוטב משונה שלא אהבתי את ריחו. היום אני יודעת שזו הייתה עמבה. גם אצלי בבית היו מאכלים משונים שלא ראיתי בבתים אחרים. לדוגמה: מרק, אבל לא חם אלא קר, עשוי מיוגורט עם קוביות מלפפונים ומתובל במלח, פלפל, שמיר ושום. (צזיקי).

לחלק מהילדים היו מנהגים ייחודיים. ילדים אחדים למדו תורה בשעות אחר הצהריים אצל מורי (מלמד תימני). לעתים היו מופיעים כתמים צהובים על כפות ידיהן של ילדות מהשכונה, וכששאלנו לפשרם הן סיפרו שהיו בטקס חינה.

והיו מבטאים. כמו בשכונת חיים, חלק מההורים הגו ח’ וע’ גרוניות במיוחד, ואחרים –  ר’ מתגלגלת. להורים שלי דווקא לא היה מבטא, למרות שכשרצו שלא נבין על מה הם מדברים, הם שוחחו ביניהם בלדינו (ספרדית).

הילדים משכונת חיים הזכירו לי את ניסן ורחמים משיכון ב’. את הסיפורים על ניסן ורחמים כתבה רעיה בלטמן. הם הושמעו כתסכיתים בתוכנית “לבת, לבן ולמי שמתעניין” ששודרה בכל יום בשעה 14:00 ברשת א’. השמיע אותם יעקב בנאי ז”ל בקולו הנעים, שהצטיין ב ח’ ו ע’ גרוניות.  גם את התסכיתים האלה אהבתי מאוד, ובתובנה של בוגרת, הייתה לי תחושה שמאותן סיבות שאהבתי את “הילדים משכונת חיים”. חיפשתי ומצאתי אחדים מספרי הסדרה בחנויות ספרים משומשים.

nisan rahamim books

 

מפגש חוזר עם הסיפורים אישר לי את תחושותי. ראשית השמות. אל ניסן ורחמים מצטרפות דמויות בעלות שמות תנ”כיים ושמות לא עבריים. לא תמיד עבריים. לילדים קוראים: מיכאל, שלמה, אתי, רוחל’ה, רותי, ברוך, אמיל. מתברר שלאמם של ניסן ורחמים קוראים סעידה. למבוגרים אחרים קוראים: שמעון, דודה פני, דוד אדמונד. שמות המשפחה מזרחיים: סבא מזרחי הזקן, החנווני אפרגן, משפחת נעים.

הסיפורים מתארים הווי ישראלי, שכונתי. לדוגמה: אמם של ניסן ורחמים חוזרת מהשוק עם סל מלא ראשי שום טריים. היא קולעת אותם לשלוש צמות ותולה אותן במרפסת. לילדים היא מסבירה: “קיץ עכשיו והשום עולה בזול. איזהו חכם? המכין לו בקיץ שום לחורף”.

אחר כך מופיע הקטע הבא: ” נכנסה הגברת ויקטוריה, תלתה עיניים אוהבות בשלוש מחרוזות השום המתייבשות במרפסת ואמרה בקול מלטף: “זהב יש לך במרפסת, סעידה! בשום הטוב הזה תוכלי להכין קציצות, קבאב, ושישליק… רצו הגברות כוכבה, שריקי, ויקטוריה לשוק  לקנות שום ירוק ורענן. רצה אמא לגברות שרה, ז’נט ולוי לספר להן על האוצר שיש לה במרפסת.”

כל הילדים אוהבים לשחק בכלי מטבח ובחפצים ביתיים, ובהמשך הסיפור לוקחים ניסן ורחמים את צמות השום והופכים אותם לאביזר משחק משעשע.

בילדותי קראתי ספרים שהתרחשו בקיבוצים, ספרים שהתרחשו בשכונות ציוריות בירושלים, וגם ספרים שהתרחשו ברחבי העולם. מלבד “ניסן ורחמים” לא זכורים לי ספרים שהתרחשו בנופים, פיזיים ואנושיים, זהים לנופים של חיי.

garlic

עלילות ניסן ורחמים נכתבו לפני 40 שנה והתיישנו מעט, מה לגבי ספרים חדשים?

דור חלף. עכשיו אני שייכת לדור ההורים, אבל עדיין קוראת ספרי ילדים ונוער. למרות שאני קוראת הרבה, נתקלתי רק בספר נוער אחד שמתרחש בשיכון, בפריפריה. הספר הוא “כמעט שם” מאת רועי סלמן. הספר מתאר תקופה בחייו  של ילד בן 13 המתגורר עם דודתו בבת ים, שדחף בלתי מובן גורם לו לבקר מדי פעם בדירתה הריקה של סבתו באר שבע. יש בספר תיאור שלו מחפש את הקלטת של חתונת הוריו. “זו לא הייתה משימה קלה, כי על הקלטות הודבקו מדבקות עם כיתוב בערבית. אבל בסוף מצאתי… ראשונה בירכה אמא של אבא… המון מילים בערבית שלא הבנתי… שניה בירכה סבתא נזימה.” השיכון, המזרחיות הם לא הנושא בספר, הם לא “אישיו”, הם הסביבה, התפאורה. בדיוק כפי שצמות השום ששיחקו בהן ניסן ורחמים שימשו פשוט אביזר משחק, לא מוקד של תיאור  מינהגים ותבשילים אקזוטיים.  אני בטוחה שקוראים רבים נהנים לפגוש בספר את הסביבה המוכרת שלהם, את תפאורת חייהם, את התרבויות הסמויות של משפחתם.

kimat2 sham

עיירה, שורות-שורות של בניינים נמוכים

ספרי “לב היער” (מתאים לבני 9-12) מתרחש בקהילת פיות שמתגוררת ביערות הכרמל. אחת הדמויות  בסיפור היא תינוקת שעתידה להיות רופאה, וחייה העתידיים משפיעים על גיבורת הסיפור. מלכת הפיות זקוקה למידע עליה, ומחפשת  אותה. וכך תיארתי את החיפוש: “עיירה קטנה מזרחית להר הכרמל. שורות-שורות של בניינים נמוכים. דירה קטנה. תינוקת. עיניים בצבע אפור כצבע פלדה, גומה בסנטר, כתם לידה על הזרוע… זאת התינוקת!”

במילים “עיירה”  ו”שורות-שורות של בניינים נמוכים” תיארתי פריפריה ושיכון רכבת. אצל קוראים רבים יחלוף התיאור מתחת לרדאר, אבל קוראים שמתגוררים במקומות כאלה יראו בעיני רוחם מקום דומה לשכונה שלהם, ואני חושבת שישמחו למצוא את נוף חייהם בספר שהם קוראים.

BOOK COVER2 small

לב היער בפייסבוק

רונית ש’ דינצמן [email protected]

עוד מהבלוג של רונית דינצמן

תצוגה מקדימה

סיפורים עם כנפיים

טייגה וטונדרה הן שתי אחיות קשישות שמתגוררות יחד. בליל סערה מתדפקים על דלתן שלושה ילדים רטובים שמחפשים מחסה מהגשם, בנג'י, פיפי ובולי. כשהילדים מבקשים טלפון כדי להתקשר הביתה, מתברר שלקשישות אין טלפון והן גם אינן מחוברות...

תצוגה מקדימה

עוגות, כלבלבים ואיים נודדים

אתחיל מהסוף: אני מתכוונת לקנות כל ספר שייצרו צמד היוצרים פליפ ריב ושרה מקינטייר. מדובר בספרים  שאינם דומים לשום ספר אחר שקראתי. הסיפורים מקוריים, שופעי דימיון, מצטיינים בהומור פרוע וייחודי ובכתיבה שנונה, ויחד עם זאת  יש...

תצוגה מקדימה

איך נולד ספר

בכיתה ב' נרשמתי לספריה שמול ביתי. אהבתי לקרוא, והגעתי לספריה כמעט מדי יום. עד מהרה רציתי לקרוא ספרים ארוכים יותר ומורכבים יותר. לא פעם, כשניגשתי אל הספרנית עם הספר שבחרתי, היא לא הסכימה שאשאל אותו בטענה שאינו מיועד לגילי....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה