כשהילד שלך חוגג עשרים ואחת חורפים..

הבכור שלי חוגג יום הולדת 21 וכאן אצלנו בארצות הברית זה גיל מאוד משמעותי. מסתבר שמה שהכי מאפיין את הפסיעה אל הבגירות הזו היא היכולת לקנות ולשתות אלכוהול , אלא שהבן שלי רחוק כרגע ולא נוכל לחגוג עם איזה דרינק בבר, אז במקום כוסית כתבתי לספר לו עד כמה הוא אהוב וכמה הוא חסר ואיך תמיד הוא יישאר אצלי בלב הילד שהפך אותי לאמא.

בחורה עם מחשב נייד

ושוב חלפה לה עוד שנה ואתה כבר בן עשרים ואחת. וזה עוד יום הולדת שאתה חוגג לבד, רחוק מהבית. הפעם אתה רחוק ממש, מעבר לאוקיינוס, במקום שהיה הבית שלי כשהייתי בגילך. במקום ובגיל בהם רקמתי חלומות ועדיין לא ידעתי לאן יקחו אותי החיים ואיפה אחיה אותם ומי יחלוק אותם איתי.

אם היית כאן בבית, הייתי לוקחת אותך לאיזה בר נחשב בחוצות העיר ומזמינה לשנינו איזה דרינק, עם הרבה אלכוהול וקצת קרח והיינו משקשקים בכוסיות ושותים לחייך , כי עכשיו כבר מותר. כי כאן אצלנו אתה עכשיו נחשב בגיר בעיני החוק, ולא צריך עוד להתחזות עם איזו תעודת זהות שמזייפת לך ת׳גיל (נו בטח שאני יודעת..).

כן אתה בוגר עכשיו, אבל בעיניים המלטפות שלי ועמוק בתוך הלב, אתה לנצח ילד , ולא יעזור לך שאתה עובר אותי בראש , ושהקול שלך עבה ומחוספס, לא , ממש לא איכפת לי שאתה כבר חי לבד, מחליט החלטות ופותר בעיות, ואוהב (אני מקווה) ומבשל לעצמך מטעמים, ולפעמים משתטה מעודף אלכוהול (רק לא יותר מדי בבקשה..) . כן למרות הכל ואף על פי, אתה עומריקי שלי, זה שהפך אותי מאיריס לאמא, זה שאחריו הכל באמת היה אחרת.

את הלידה שלך אני זוכרת כל כך בבהירות, שלא כמו את אילו של אחיך. ולפעמים כשאני מחפשת רגעים של אושר, הרגע הראשון ההוא ביום שאחרי הלידה שלך , תמיד עולה אצלי בראש. אולי זה כך אצל האמהות כולן, מין רגע מכונן כזה, לידת ביכורים. זוכרת שם בבוקר שלאחר לידת חצות, איך הביאו אותך אלי לחדר וזו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו ככה ממש, אחרי ההתרגשות הראשונית, אחרי שקצת ישנתי, והיינו שם לבד, רק אני ואתה, והבטתי בך בהשתאות, מתוודעת אל היצור הקטן הזה שעוד אתמול בעט לי בבטן ואת הרגע הזה אני זוכרת בבהירות מוחלטת, אושר עילאי שאפשר כמעט להחזיק בשתי ידיים, ככה זה הרגיש לי מוחשי כל כך, השמחה כזאת, שמילאה לי את הלב. ולמרות שחיי מלאו מאז ברגעים של אושר , את הרגע ההוא בבוקר שאחרי , לעולם לא הצלחתי לשחזר והוא חקוק, נצור אצלי בלב , רגע ראשון שלי ושלך.

unnamed

שנים חלפו להן, ועכשיו אתה בחור ממש וכבר לא ילד, נדמה כאילו רק אתמול הגעת ואופס עברה שנה ועוד שנה . זה נראה כאילו רק אתמול וזה מרגיש כמו נצח נצחים, כי מי בכלל זוכר מה הייתי בחיים ההם לפני, כי בכלל סופר כל כך הרבה שנים.
עכשיו אנחנו מדברים בגובה העיניים על כל מה שמציק לך או לי. עכשיו אתה ממליץ לי על סרט שחובה לראות, או משתף אותי בשיר חדש שאני חייבת להקשיב לו. אתה מספר לי אנקדוטות מחיי היומיום שלך, שואל איך להכין מוקפץ או פסטה, או סתם שואל מה שלומי ואיך אני עם אבא, מנהל שיחות בוגרות כאלה, מצחיק אותי בסיפורים ומשתף בלבטים, ואף פעם לא שוכח לסיים ב ״I love you imma ". ואני ברוב הזמן רק מקשיבה , כבר לא מטיפה או מלמדת, רק מקשיבה , שמחה שאתה שם מעבר לקו, שמחה על כל שיחה, על כל שביב של אהבה ושואלת את עצמי מתי, מתי ואיך זה קרה, מתי הפסקת להיות הילד הזה שהחזקתי לו את היד, שניגבתי לו דמעה, שסיפרתי סיפורים ושרתי לו שירים.

מתי הפכת לגבר, ואיך כהרף עין עברו להן שנים של בקבוקים וחיתולים , שנים של קוביות לגו ופלסטלינה, שנים של נדנדות בגינת שעשועים ודלי עם כף בחוף הים. שנים של למידה של אלף בית ולוח כפל ולהגיד תודה ואת מילת הקסם בבקשה , ילד מתרפק שהפך לנער מתבגר , מסתגר, לבחור ..ופתאום אתה כבר לא ילד , אתה גבוה ממני, חזק יותר, הרבה יותר חכם, יודע על העולם הרבה יותר ממה שאני ידעתי בגילך, שותה ומעשן אלוהים יודע מה, וחוזר מבילוי כשאני כבר משכימה לקום לעבודה, ובמקום שירי ילדות מתנגנת לה באוטו ברעש מחריש אזניים איזו מלודיה ראפרית , שלא משנה עד כמה אני מתאמצת, אני לא מצליחה להבין בה ולו משפט אחד , בקיצור הלך אבד לו הילד הקטן שלי ואת המקום שלו בחדר וגם אצלי בלב תפש בחור צעיר. והיד הזו שהיתה פעם קטנה ומחפשת את שלי, כבר לא , ועכשיו זו יד שמחזיקה, שיודעת לחבק כשעצוב לי. ובמקום השאלות על החיים ששאלת בתמימות שובת לב של ילד, באות עכשיו תשובות שיש לך על דברים שאני עצמי לא יודעת, תובנות , עצות. וזה גורם לי קצת בלבול ההרגשה הזאת שמצד אחד אתה תמיד תהיה רק ילד , שצריך מילה טובה, חיבוק, חיזוק , ומצד שני אתה כבר עצמאי בשטח, אבל בטח ככה, אני אומרת לעצמי, מרגישות האמהות כולן כשהבכור שלהן חוגג עשרים ואחת שנים, כמוני גם הן ודאי לא מבינות לאן נעלם הילד שרק  אתמול נדמה הגיע לעולם, שרק אתמול החזיקו לו ת׳יד..

unnamed

ולסיום גילוי אחד נאות אותו אני חייבת. אני יודעת שלא תמיד היה לך קל איתי ,שחיית עם מטען כבד, ושנינו יודעים את הסיבה . ואני יודעת שרף הציפיות היה גבוה והיו שם משוכות, שלא תמיד רצית או יכולת לדלג מעליהן, וגם על זה אני מבקשת סליחה וגם כאן ההסברים מיותרים ..ואולי הנסיבות המיוחדות שלנו הן שהפכו אותך למי שאתה היום, רגיש כל כך ומיוחד.

וזהו כל מה שנותר  לומר לך זה שאתה ממלא אותי באהבה גדולה וגאווה, שאני אוהבת את הרגישות המדהימה שלך, זו שבאה לידי ביטוי בדברים קטנים, כמו הכתבה ששלחת לי במייל לקרוא על הורות לילדים מיוחדים עם הקדשה קטנה ״קראתי את זה וחשבתי עליך״. כמו האהבה הנפלאה שלך לנועם , כן בשבילי זה עולם ומלואו וכל השאר זה בונוס..

ואם עוד לא אמרתי אז הנה עוד גילוי אחד אותו אני צועקת מכאן עד ישראל, אוהבת אותך מפה עד השמיים ויאלה בוא הביתה כבר כי אתה חסר!!!!

unnamed

Iris Mashiach-Ambalo
ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.