הבלוג של קמות מהספה

קמות מהספה

יש אנשים שחולמים ויש נשים שעושות. לקראת מרוץ הנשים אספנו נשים מעוררות השראה שיום אחד פשוט התחילו לרוץ. למה? מה מניע אותן? איך הן מתמודדות עם האתגרים? ואיך כל אחת יכולה לרוץ בדיוק ככה? כל הסיפורים והטיפים בבלוג

עדכונים:

פוסטים: 26

החל ממרץ 2016

דיתי וסמדר קובעות להיפגש לאימון ראשון לקראת מרוץ הנשים של תל אביב Life Run אבל סמדר לחוצה ולא מצליחה להתעורר בזמן. האם זו סופה המוקדם של ידידות ספורטיבית מופלאה?

16/03/2016

קמות מהספה

סמדר דקל נעים, ”מאותגרת ריצתית”

יומיים אחרי הבליינדייט הראשון שלנו ואחרי כל ההתלהבות, פתחתי את היומן וניסיתי להבין איפה בכלל אני מכניסה את הסיפור הזה של הריצה? אני אמא במשרה מלאה בריבוע, מתי לכל הרוחות אני דוחפת אימון? ואיך אני מסדרת את זה עם האיש שלי, שלמרות שהוא ממש מבסוט מההרגלים שאני מנסה לסגל, הוא בעצמו קם לפנות בוקר לרוץ, לשחות ולרכוב על אופניים, כי זו החלוקה אצלנו: הוא קם לעשות ספורט ואני נשארת לחרופ.

קבעתי עם דיתי ב-6:30 בבוקר.

בלילה שלפני, למרות העייפות, לא הצלחתי להירדם מהתרגשויות ומלחצים: אין לי כובע, מה אני לובשת? יהיה לי חם? מה אם יכאב לי, אם יהיה קשה? ראיתי שני פרקים ברצף של “בית הקלפים”, בעודי מפנטזת על הגזרה של האשה הראשונה ונרדמת. בדקה ל-6 התעוררתי בבהלה.

קמה מהמיטה, עפה להתארגן, תוך כדי צחצוח שיניים, אני מעדכנת את דיתי שאני מאחרת.

“היא מחיידקת אותי”

דוהרת לאימון. בדרך שותה תה ואוכלת שני תמרים וכמה שקדים, בשביל האנרגיה, וב-06:45 אני נוחתת אצל דיתי. היא יוצאת מהבית, כולה ורודה וזורחת בחיוך ענק יותר גדול מהשמש, איזה אנרגיות אש יש לאישה הזאת.

היא: “יאללה, רצנו?”

אני: “מה רצנו? עוד לא התעוררתי”.

היא: “אנחנו מתחילות בהליכה נמרצת ועושות השביל הצהוב, 6 ק”מ”.

עכשיו אני כבר עם חרדת ביצוע קשה. ואז היא מסבירה לי: “בקלות ובפשטות, אנחנו רצות לאט. כל פעם קצת, ואז נחות. אני מחיידקת אותך, מפזרת עלייך אבקת מוטיבציה, מפטפטת לך ואת לא מרגישה כלום, הבנת?”

“אוקיי”. אני לוקחת אוויר ושרה לעצמי – Follow the yellow brick road ומדמיינת שאני דורותי מארץ עוץ, בשמלה צהובה וקוקיות מדלגת בקלילות עם חברתי על השביל הצהוב.

“יאללה מתחילות לרוץ”, היא שוב מרגיעה: “לאט, באנו ליהנות”.

“אבל פאקינג 7 לפנות בוקר”, אני עונה.

“עד מעבר החצייה שם, את רואה?”, היא לא מרפה.

אנחנו מתחילות לרוץ.

זה לא יגמר לעולם?

אאוץ’, כבר כואבת לי הברך. אחרי שני מטר הכאב עובר לעקב, אחר כך לשוק. בהמשך לצד. אנחנו מגיעות למעבר החצייה המיוחל. אני מתנשפת בלי אוויר והיא ממשיכה לפטפט לי. אני לא מצליחה לענות לה, לא יכולה לדבר. הולכת קצת ודיתי כבר מסמנת את היעד הבא: “אנחנו רצות עד הברזייה!” מגיעות לברזייה, ממשיכות בהליכה.

דיתי: “יש לך חששות? ממה את מפחדת?”.

אני: “מפחדת שיכאב לי. מפחדת שלא יצליח לי, שאתייאש, חוששת שאסבול”. וככה אנחנו רצות-הולכות-רצות ואז מפטפטות-נעצרות-מצטלמות. “באנו ליהנות, בקלות ובפשטות!” ופתאום אני מצליחה גם לדבר. ואנחנו עוברות מנושא לנושא ומספרות אחת לשנייה על החיים. מעבירות את הזמן בתזוזה מתמדת. מעכשיו אני שבויה שלה. נותנת לה לקחת אותי, להפעיל אותי, לפזר עליי את אבקת קסם האושר שלה.

ופתאום משום מקום, היא אומרת “סיימנו! הגענו! עכשיו מגיע לגוף המהמם שלנו לאכול משהו!”

שתינו הולכות לבית קפה שכונתי בחיוך גדול. אני לא מאמינה שעשיתי את זה. אני אשכרה שמחה. אנחנו מזמינות קפה וכריך. 08:00 בבוקר ואני אחרי אימון וארוחת בוקר, מלאת אנרגיות, המומה ומבסוטית. אני נפרדת מהקוסמת שלי ויוצאת חזרה לדרך. יום שלם לפני, השמש זורחת ולי יש את דיתי.

כעבור יומיים, אני עם כאבי שרירים במקומות ששכחתי שקיימים. זה כאב טוב, אני אומרת לעצמי, קצת צולעת. אבל מזדקפת ומכניסה את הבטן. Yes I can do it!

אני מחכה לדיייט הריצה הבא שלי עם האישה הוורודה שתעשה ממני איילה. אינשאללה.

סמדר

דיתי תמיר ”האיילה הספורטיבית”

מוואצפת לה: ״אז מתי קמות מהספה?”

“ספה?!” היא עונה לי , “נראה לך? אם הייתי על הספה בחיים לא הייתי קמה, בטח שלא לרוץ. אבל אני כל כך רצה ביומיום שלי ממקום למקום, מפרויקט לפרויקט שבא לי לרוץ אחרת. בא לי לרוץ כמוך. בטייץ. בחוץ. עם החיוך הזה של אנשים כאלה שרצים”.

חייכתי לעצמי. אני הרי מודעת לאיך שאנחנו נראים מבחוץ; רצים, שזופים, מחייכים, מאושרים.

תכלס היא צודקת. כדאי לה להצטרף למועדון. אז קדימה, ניקח עוד אחת מהעולם ההוא שבחוץ ונצרף אותה לקהילת “האנשים המאושרים” וזה לא מעבר להרי החושך. קבענו למחרת, כי סיפוקים מידיים זה אנחנו. פארק הירקון, 06:30 בבוקר. האמת היא שהתרגשתי מהמפגש שלנו. כרגיל התעוררתי הרבה לפני השעון. התלבשתי בוורוד כמו תמיד, עשיתי קוקו גבוה. חבשתי כובע מדליק, לבשתי טייץ חדש וחיכיתי.

תירוצים על גבי תירוצים 

ב-06:00 אני מקבלת ממנה הודעה, שהיא רק התעוררה כי השעון שלה לא צלצל. ב-06:30 היא סימסה שתוך 9 דקות היא מגיעה כי הווייז לא עבד. וב-06:45 היא מספרת שהתעכבה כי בעלה קם בבוקר ויצא כהרגלו לרכוב על אופניים כי לא עלה בדעתו שהיא באמת רצינית ותצא לרוץ.

כאחת שיודעת פסיכולוגיה בגרוש הבחנתי שזה קושי, התנגדות, אולי אפילו פחד שלה לצאת לדרך החדשה. לי הרי ברור שמרגע שנרוץ 4 קילומטר יחד במרוץ הנשים של life run ב-13.4, שזה גם יום הולדתה של סמדר, זו תהיה ריצת הפתיחה שלה להמשך החיים.

הבחורה הזאת מתחילה הבוקר לרוץ ומבחינתה, ברור שזה לא יגמר לעולם. ואז ניסיתי לחשוב איך אני עושה את זה? איך אני באמת מחדירה בה התלהבות, תשוקה, הנאה, שמחה וחיוכים בלי שתתנשף לי בעליות ותקטר שקשה לה, שכבד לה ושהיא שונאת לרוץ? התחלתי לחשוב על כל מיני פטנטים ובדיחות שיעזרו לפרום את חבלי הלידה. ואז היא הגיעה. חייכנו, התחבקנו והתחלנו לרוץ לאט ולקשקש.

גם הזמן רץ כשרצים

מיד נכנסנו לשיחת נשים כזו, בלי פסיקים ונקודות, ללא רווחים ועצירות. עברה שעה. המסלול המעגלי שבחרתי לנו הסתיים. בכלל לא הספקנו להגיע הפעם לדון בענייני ריצה, מסלול, טכניקה וקצב. כי גם הזמן רץ כשרצים. תעקבו פה בבלוג אחר ההתפתחויות. מוזמנות להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק – “רצות ביחד” ולעשות בדיוק כמונו. יהיה אש.

 דיתי

>> להרשמה זוגית למרוץ Life Run – הקליקו כאן וקבלו כרטיס מתנה

>> הצטרפו ביחד לקבוצת הפייסבוק ולקבוצת הריצה של סלונה - ”רצות ביחד” ותוכלו לזכות בחופשת חברות במלון ישרוטל גנים

עוד מהבלוג של קמות מהספה

תצוגה מקדימה

היידה חלומות: החיים הם חתיכת מרוץ

סמדר "מאותגרת ריצתית" דקל נעים הגעתי לשלב בחיים, שבו אין חידושים שמחייבים התמודדות ואתגרים חדשים. ברור שככל הנוגע לגידול הילדים, לזוגיות ולקריירה, האתגרים מתחדשים,...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מי שלא טוב לו שיזוז

זר אולי לא יבין זאת, אבל אחרי שבועיים של אימוני ריצה עם מישהו שכיף במחיצתו, כבר יש חיבור. וכמו שהאחות הגדולה מסלונה צפתה מראש, אכן התחברנו. סמדר כבר נכנסה לחיי, כנראה...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה