הבלוג של קמות מהספה

קמות מהספה

יש אנשים שחולמים ויש נשים שעושות. לקראת מרוץ הנשים אספנו נשים מעוררות השראה שיום אחד פשוט התחילו לרוץ. למה? מה מניע אותן? איך הן מתמודדות עם האתגרים? ואיך כל אחת יכולה לרוץ בדיוק ככה? כל הסיפורים והטיפים בבלוג

עדכונים:

פוסטים: 26

עוקבים: 3

החל ממרץ 2016

דיתי וסמדר נפגשו לסשן ריצה על חול הים ואז דיתי התחילה לבכות. מה יש בזיעה הזו שמצליחה להדביק שתי נשים שרצות כתף אל כתף? פוסט על חברות שבאה בגלים

20/06/2016

קמות מהספה: פוסט 10. צילום: אלבום אישי

דיתי תמיר

עבר זמן מאז שרצנו ביחד, סמדר ואני. הלייף ראן של סופר-פארם עבר והלייף ראן האמיתי חי ובועט. היא זלגה לענייני טריאתלון ושחיה בים, ואני חזרתי למסלול שיגרת הבוקר שלי, לים. יחד עם החבר׳ה הקבועים שלי או עם המזדמנות אותן אני ״מחיידקת״ בווירוס אהבת הריצה.

לפני כמה ימים, אאוט אוף דה בלו, סמדר מסמסת לי בערב: ״ מה איתך מחר? אולי נרוץ יחד?״

״למה לא״, עניתי לה בלי לחשוב פעמיים, ״שש. צוק צפוני. תתלבשי יפה״. שש לפנות בוקר, כן? שמחתי ממש לפגוש אותה. חיבוק חזק. נשיקה מרפרפת. היא מאפסת את שעון הפולאר הוורוד שלה ו…היידה מתחילות לרוץ.

יש משהו בריצה על החול כשמשמאלי הים העצום והעוצמתי הזה ומימיני חברה רצה, שמסדר לי את הצ׳אקרות, פותח אותן, מאוורר, מנקה ועושה כל כך נעים. אני רצה שם כבר הרבה שנים. מסלול קבוע. שני קילומטר וקצת על החול, עוד שניים על המזח וחזרה על החול לקפה עם המלצרים הכי חמודים שיש והמיץ גזר עם ג’ינג’ר הכי יקר בתל אביב. מסלול של 5.8 קילומטר של כרוניקה ידועה מראש; אני מכירה כל נ.צ. וצדף על החוף; נהנית לעקוף את סוכת המציל הראשונה; להגיד שלום למיכל משיח ולגולשי הסאפ; לעבור את הגדר של החוף הנפרד שמוקמת כל קיץ לטובת החרדים שבאים לטבול בים; לעלות על סאפ ולהתמכר. והכי אני אוהבת את הריצה על המזח שגורמת לי להרגיש כאילו אני רצה אל האופק ולעבר אינסוף האפשרויות שמחכות לי.

התחלנו לרוץ ועוד לפני שהיא שאלה מה שלומי הרגשתי את הדמעה נקווית לה בזווית העין. ברגע שהיא כבר שאלה במפורש, גם היא הרגישה אותה. ודמעה, כמו אשה, לא אוהבת להיות לבד ומיד הצטרפו אליה עוד דמעות. היא שאלה “מה קרה?” ואני שיתפתי: “כמו בים, גם בחיים יש גלים”.

 הזיעה היא הדבק של החברות

“לפעמים הים שקט ואין גלים …״ היא מתחילה לשיר לי בניסיון להעביר אותי למצב מחייך יותר. “החיים שלי מורכבים מאינסוף גלים. תמיד יש לי דילמות, קשיים. אוף”, רטנתי.

התחלנו לרוץ בעוד אני מאפשרת לבכי לצאת ממני בחופשיות, אבל ככל שהקילומטרים התמשכו ושיחררתי את זה החוצה לחיבוק המכיל והאוהב שלה מימין ולרחם הענק של הים משמאל, זה פשוט התפוגג ויצא ממני באינסוף חלקיקים שקופים, שהתאיידו באוויר. לקפה כבר הגעתי מחויכת, מפויסת ורגועה.

זה הקסם הגדול של חברים לריצה. הזיעה מהמאמץ שבריצה מדביקה אותנו זו לזו. מחברת בינינו באיזה קשר שלא דומה לאף חברות ״נקייה״ של שיחות סלון במזגן. החיבור הדביק הזה לא יורד במקלחת. גם לא עם סבון. זאת חברות שנדבקת לנצח. תודה סמדר. אוהבת אותך. זכיתי.

קמות מהספה: פוסט 10. צילום: אלבום אישי

סמדר דקל נעים

כשהתחיל פרויקט קמות מהספה ושידכו לי בסלונה את דיתי, חשבתי לעצמי “הו כמה נחמד, מישהי תיקח אותי לרוץ. תהיה לי מחויבות לפרויקט, לה, וככה אני מסונדלת לסיפור ואין מצב שאני מפשלת. יאלה נצא לדרך. מה כבר יכול להיות? חוייה נחמדה, קטעים, צחוקיה ושיגועים, היידה רוצי.

וכך, נהיינו חברצות – חברות רצות. וכתבנו יחד בלוג. כל שבוע משך 8 שבועות עד לקו הסיום של 8 ק”מ במרוץ החיים של סופר-פארם לפני חודשיים בדיוק. התחברנו דיתי ואני. אבל נודה על האמת – לא בדיוק היתה לנו אופציה אחרת. זה היה לגמרי ברצון טוב ובהסכמה, אבל לא ממש בחירה חופשית, הרי שודכנו, נבחרנו זו לזו. ובשידוכים כמו בשידוכים – לפעמים זה מצליח הצלחה כבירה ולפעמים לא. ובאמצע בין ה”נפלא” לבין ה”תקלה” יש גוונים רבים.

חברות רצות כתף אל כתף

נשים בגילנו שעברו דבר או שניים בחיים, שיש להן חברות, חברות נפש, אחיות ומשפחה – לא בקלות מתחברות נפש לנפש, ככה סתם באמצע החיים. כך לפחות חשבתי, עד עכשיו כשקלטתי שהריצה המשותפת עם דיתי הפכה למשהו שהוא מעבר לריצה. וזה אשכרה מפתיע. יכול להיות שזה קשור לכך ששתינו עוסקות בטיפול בא/נשים, כל אחת בתחומה ובדרכה. יכול להיות שזה קשור לכך שכל אחת מאיתנו מספקת לשניה ידע, אוזן קשבת ועצה טובה במיוחד במקומות שהיא זקוקה להם. יכול להיות שבאמת, השידוך פשוט טוב. ועדיין – מפתיע אותי לגלות עד כמה הריצה הזאת כתף לכתף פותחת משהו בנפש, משחררת עכבות, מחסומים ומגננות ואיזה תפקיד מדהים יש לים בעניין הזה.

פעם, אשה חכמה אמרה לי “כשאני בים – אני ים”. לקח לי זמן להבין את זה, ולאחרונה, מאז שאני שוחה (בים) ורצה (בים) ומגיעה לפקוד אותו השכם בבוקר עם הזריחה, אני מבינה את זה.
זה החול, האויר המלוח, רחש הגלים, הזיעה, הקושי שבריצה, היותנו כאלה קטנות מול העוצמה האדירה וכל הגודל האינסופי הזה. שתי נשים רצות כתף אל כתף. מדברות. מקשיבות. שואלות. מייעצות. צוחקות. ואפילו בוכות. בתחילת הדרך שלנו יחד, דיתי אמרה לי, “את רוצה להרגיש את הלב? תרוצי, תרגישי”. נראה לי שאני מתחילה להבין למה היא התכוונה. בינתיים ברור לי שכשאנחנו רצות ליבי איתה וליבה איתי, אלי אלי שלא ייגמר לעולם, החול והים רשרוש של המים…

קמות מהספה: פוסט 10. צילום: אלבום אישי

עוד מהבלוג של קמות מהספה

תצוגה מקדימה

היידה חלומות: החיים הם חתיכת מרוץ

סמדר "מאותגרת ריצתית" דקל נעים הגעתי לשלב בחיים, שבו אין חידושים שמחייבים התמודדות ואתגרים חדשים. ברור שככל הנוגע לגידול הילדים, לזוגיות ולקריירה, האתגרים מתחדשים,...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

מי שלא טוב לו שיזוז

זר אולי לא יבין זאת, אבל אחרי שבועיים של אימוני ריצה עם מישהו שכיף במחיצתו, כבר יש חיבור. וכמו שהאחות הגדולה מסלונה צפתה מראש, אכן התחברנו. סמדר כבר נכנסה לחיי, כנראה...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה