הבלוג של clemantina

חיי קלמנטינה

מהרהרת סדרתית וכותבת רשימות על האבסורד הגדול והנפלא שבחיי היומיום שלנו.

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מאפריל 2010

איך ניצלתי בצורה מחוכמת משירות במשטרה

14/04/2010

 

סיפור שקרה באמת (!) לפני כשנתיים, מעט לפני גל האבטלה הגדול שפקד את ארצנו וללא כל קשר אליו.

 השבוע התדפקו על פתח המערה המטאפורית שלי החיים עצמם, במובנם היומיומי, הפשוט והדוחק ביותר.

“תמו 60 יום ראשונים”, אמרה אוה סולומן, מנהלת לשכת התעסוקה ראשון לציון.

שוש, הפקידה הקבועה, שעל קירות הקובייה בה היא יושבת תלויים חמשירים ופתגמים שאנשים שולחים זה לזה במייל או בפקס או כותבים בברכות לרגל עזיבה או יום- הולדת, וחשים כי הם מחוכמים מאוד וקולעים בדיוק למצבם האמיתי של החיים, שוש זו אמרה:

“גשי לחדר מס’ 1, היום אני חייבת לצאת מוקדם”.

“אבל יש שם 15 איש” אמרתי.

“אני מאוד מצטערת” השיבה שושנה, “אני חייבת לצאת”.

ניגשתי אפוא אל אוה סולומן, בחדר מס’ 1.

בינתיים, מעשה פלאים, נעלם כל התור שעמד לפני דלתה.

כמנהלת הלשכה זוכה אוה למשרד משל עצמה, ואינה נאלצת, כמו שוש, לתלות את הברכות והאיחולים שקיבלה מחבריה לעבודה זו ועבודתה הקודמת (בשירות בתי הסוהר, אני מנחשת עפ”י החתימות בסופי הכרטיסים), על קירות קרטון דקים.

“שכחתי את הפנקס בבית” הכרזתי בפני אוה סולומן והתיישבתי מולה.

“למה?” שאלה.

“כי כבר חודשים אני באה לפה, שמה את האצבע במכונה והולכת הביתה” אמרתי.

אוה שתקה.

אחר כך הביטה במסך המחשב ואמרה את שאמרה אודות 60 יום ראשונים.

“מה זה אומר?” שאלתי.

“מעכשיו את כשירה לכל עבודה” ענתה אוה. “רוצה להיות מזכירת מנכ”ל? טלפנית? איך האנגלית שלך?”

“בסדר” עניתי.

“יודעת תוכנות?”

“לא, לא… רק אופיס” אמרתי.

ליבי דפק בפראות.

“אז אני שולחת אותך למשטרה”.

“אבל…” לא ידעתי מה לומר. “אין סיכוי למצוא עבודה במקצוע שלי?”

“שום סיכוי” אמרה אוה סולומן.

ליבי התכווץ. מעולם לא היה ברור לי מהו המקצוע שלי, ואם בכלל יש לי כזה, אולם בלשכת התעסוקה תמיד ריחף עלי ענן מעורפל, ורדרד ומנחם בדמות “המקצוע שלי”.

הוא יגן עלי בעת צרה, האמנתי.

האזוטריות הנפלאה שבנשיאת כרטיס ורוד שעליו כתוב: “מקצוע: רקדנית-שחקנית” תגן עלי מכל עבודות הניקיון, המוקדנות, הטלמרקטינג והשיממון הממוזג של לשכת המנכ”ל.

ובכן, כל זאת היה לפני שהתייצב בינינו השד השחור ששמו 60 יום. חשתי כמו בביעותי הלילה שבהם נאמר לי שעליי להתגייס שוב לצה”ל, או לחזור שוב על כל בחינות הבגרות.

“בבקשה” הגישה לי אוה סולומן את פלט המחשב. “דווחי לנו על התוצאות תוך 24 שעות ומעתה עליך להתייצב פה בכל יום אי-זוגי לקבלת הפניה”.

ידעתי שפני החווירו מאוד, כי נימת קולה של אוה סולומן פתאום השתנתה.

“זה לא נורא, חמודה” הוסיפה, “עובדים שם סטודנטים, אנשים כאלו”.

“תודה” אמרתי ויצאתי את החדר.

אחרי לא חיכה איש בתור. יומה של אוה סולומן בוודאי עומד להסתיים. שוש כבר נעלמה מזמן, ורחבת ההמתנה שלפני הקובייה שלה הייתה ריקה לחלוטין.

השתרכתי אל המכונית בחום הלוהט.

למשך 24 השעות הבאות חייתי את חיי כאדם שעומדים לגייס אותו בכפייה למשטרה.

 

שוחחתי באריכות עם חברים, ניצלתי כל רגע לפעילות קדחתנית, יצאתי לסיבוב ארוך ברגל והבטתי בבניין משטרת ראשון לציון ההולך ונבנה בסמוך לביתי.

“לפחות קל”ב”, חשבתי לעצמי.

ב-12:00 בצהריים למחרת, בדיוק 23 שעות לאחר פגישתי הרת הגורל עם אוה סולומן, חייגתי למספר שהופיע על גבי ההפניה.

“שלום” ענתה הודעה מוקלטת. “הגעתם ליעל מחברת בינת סמך כוח אדם. אינני נמצאת כרגע, ניתן להשאיר הודעה”.

יעל בודאי יצאה להפסקת צהריים. חשתי מחוכמת מאוד על שחיכיתי עד השעה 12:00

לפני שצילצלתי, והשארתי הודעה.  

אולם על ההפניה התנוסס גם מספר טלפון סלולארי. חייגתי.

“שלום” אמרתי. “יעל? פולי?”

“פולי”

“שלום פולי. הופניתי אליכם מלשכת התעסוקה”.

“אז תתקשרי ליעל”.

“אבל לא הצלחתי להשיג אותה…”

“אז אמסור לה שהתקשרת” אמרה פולי והניחה את השפופרת.

נשמתי נשימה עמוקה ומיהרתי לחייג אל לשכת התעסוקה.

“את מי את צריכה?” שאלו.

“שוש היא הפקידה שלי, אבל אוה נתנה לי את ההפניה” הסברתי.

בליבי נותר עוד שביב של תקווה כי הפעם אופנה אל שוש.

“אוה” שמעתי קול צעקה ואחריו בקעה מוזיקה מן השפופרת.

“הלו” ענתה אוה סולומן בקולה הענייני

“אוה, שלום, זאת קלמנטינה, קיבלתי ממך אתמול הפניה”

“כן?” חתכה אוה סולומן

“אז התקשרתי, והשארתי הודעות, והבטיחו שיחזרו אלי”.

“יופי” אמרה אוה. “אז תבואי בשבוע הבא”.

“תודה” אמרתי.

הנחתי את הטלפון על השולחן.

עד עתה איש לא השיב להודעתי.

כנראה שניצלתי מגיוס למשטרה.

זכיתי בעוד שבוע אחד שלם של הסתגרות במערה.

 

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של clemantina

סנדביץ' סביח

  קניתי בקבוק מים בקיוסק מתחת ללשכת התעסוקה. בעל הקיוסק דיבר בפלאפון וטיפל, לבדו, בי ובלקוח נוסף שעמד והפך בערימת הסנדביצ'ים.   "תבואי, אני לבד פה, הכל אני עושה לבד" אמר בעל הקיוסק לשפופרת "כמה זה מים?" אמרתי אני "שש"...

אחותי כלה

עוד סיפור שקרה באמת כיצד מזדמנת אישה מן הישוב אל מסדרונותיה העגומים של הרבנות הראשית ראשון לציון? ואולי מוטב לשאול, מדוע שתזדמן לשם כלל? ובכן, קורה שאישה מחליטה, לאחר שבע שנות חיים משותפים, להנשא לבחיר ליבה. קורה. וקורה...

תגובות

פורסם לפני 10 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה