הבלוג של clemantina

חיי קלמנטינה

מהרהרת סדרתית וכותבת רשימות על האבסורד הגדול והנפלא שבחיי היומיום שלנו.

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מאפריל 2010

סיפור זוועה ממסדרונות הרבנות הראשית ראשון לציון

25/05/2010

עוד סיפור שקרה באמת

כיצד מזדמנת אישה מן הישוב אל מסדרונותיה העגומים של הרבנות הראשית ראשון לציון? ואולי מוטב לשאול, מדוע שתזדמן לשם כלל?

ובכן, קורה שאישה מחליטה, לאחר שבע שנות חיים משותפים, להנשא לבחיר ליבה.

קורה.

וקורה גם שהיא מחליטה, בשיתוף עם אותו בח”ל, ולמרות היותה אישה מתקדמת בעיני עצמה ואף בעיני הסובבים אותה, להנשא בחופה מסורתית, עם רב וכוס וטבעת, כתובה ועדים. אכן קורה.

וכשקורים כל הדברים הללו, אין מנוס מלגשת לרבנות הראשית בעיר מגוריה ולהירשם לנישואין.

 וכאן ניחת מבול של גזירות על ראשה.

600 שקלים חדשים ישלם הזוג המאושר במשרדה של מזכירת הרב הראשי, על העונג שבטיפול בענייניו. במשרד הרישום ימלא טפסים על גבי טפסים, ימסור את האישורים שהשיג בעמל רב (תעודות רווקות. תעודות לידה. תעודות נישואין של ההורים), ויצטייד בקבלות ובאישורים שעליו להמציא, לדוגמא: קבלה על הטבילה במקווה. יש להחתים את הרב לאחר שנחתמה ע”י הבלנית לאחר הטבילה.

(“אולי אפשר לטבול בים?” העזתי למלמל, “הרי אין בכך שום בעיה הלכתית?”

“אי אפשר” ענתה בנחרצות אנט, מדריכת הכלות, היא גיבורתו האמיתית של קטע זה.

“אני לא מבין למה”, אמר בחיר ליבי האמיץ, שלא סתם בחרנו להתחתן איתו.

“אי אפשר” חזרה אנט. “ומי יבדוק שאכן טבלת? ושעשית זאת עפ”י ההלכה? קחי את הקבלה ולא לשכוח להחזיר אותה חתומה.”

לא נותר עוד דבר לאומרו. אספתי אלי את הקבלה, בראשי מתרוצצים הסיפורים על הכלות החכמות שנרשמו לנישואין ברבנויות קטנות ונידחות ויצאו ידי חובת הטבילה בים או בנחל).

 

המשכנו הלאה אל המשרד הבא. רב חמור סבר (להלן:הרב החוקר) עיין בתיקנו באריכות בעודנו שולחים חיוכים מתנצלים אל העדים המותשים שהתייבשו כבר כשעה במסדרון.

“מתי  נרשמת כתושבת ראשון לציון?” הגביה אלי לבסוף את עיניו.

ידעתי.

כבר מן המחקר באינטרנט ראיתי כי על הזוג להיות תושב המקום לפחות חצי שנה לפני מועד נישואיו, ולא, יידרש להמציא, שוב, אין ספור אישורים נוספים. (למה זה חשוב? למה? לאלוהים, סליחה, לאלוקים בלבד, ולנציגיו הנאמנים בראשון לציון, הפתרונים).

“לפני חמישה חודשים” עניתי.

“זה לא מספיק. על אמך לגשת לרבנות הקרובה לביתה ולחתום שם על הצהרה כי היא אמך הביולוגית.”

“מעולם לא שמעתי על דבר כזה” אמר הרב הראשי של מטולה להורי המבולבלים, שהתייצבו בפניו נכונים להצהיר כי אכן הם הורי. טוב שלא נדרשנו לערוך בדיקת רקמות. “חבל, היו נרשמים אצלי מראש, הייתי חוסך להם את כל הבלגן הזה”.

באמת חבל. אולם אנו כבר נתונים היינו בין שיניה של הרבנות הראשית ראשון לציון, ולא הייתה לנו משם כל דרך חזרה.

סוף סוף הגיעה שעתם של העדים. הרב החוקר זימן אותם אל משרדו, תישאל אותם באריכות (הייתי ממליצה על קריירה בשב”כ) והחתים אותם על האישורים הנדרשים.

פנינו ללכת.

“עכשיו לחזור אל המשרד הראשי” אמר הרב אל גבותינו המתרחקים בתקווה.

מתברר כי עוד לא סיימנו.

“עכשיו לגשת אל אנט, מדריכת הכלות” אמרה יפעת מן המשרד הראשי. “קומה ג’”.

נפרדנו מן העדים הנאמנים ועשינו את דרכנו לקומה ג’, תוהים מה עוד צפוי לנו.

בקומה ג’ קידמה את פנינו אנט, פצצת חיוניות תזזיתית, שאור השם קורן מעיניה המאירות.

“שבו, שבו”, קידמה אותנו בחיוך רחב ופתחה את לוח השנה.

“מתי היה מחזור אחרון חמודה?” הפנתה אלי את מבטה הצוהל.

“וזה שלפניו?” המשיכה, “הממ…. ומתי תאריך החתונה?”

“אני רק בודקת שהתאריך בסדר”, הסבירה לנו, בורים שכמונו, שמרוב תימהון ובילבול ענינו על כל שאלותיה החודרניות. איך לא חשבתי על זה. הרי לא יתכן שתעמוד הכלה תחת החופה והיא במחזור! ובוודאי שלא תוכל לטבול כך במקווה!

פחד חדש החל ממלא אותי. אולם השם היה בעזרנו וסידר את הדברים כך שלא אהיה במחזור בתאריך החתונה. נאמר לא פעם ולא פעמיים כי נפלאות הן דרכיו.

“התאריך מצויין”, אמרה אנט. שיחררנו אנחת רווחה. כל כך הרבה הפכנו בתאריך החתונה ומתברר כי שכחנו להביא בחשבון את הפרט החשוב ביותר.

“יופי,” המשיכה. “אתה תבוא להדרכת חתנים בשבוע הבא. ואת, חמודה, קחי את הדף הזה, יש פה את כל הפרטים, ותבואי להדרכת כלות בעוד שבועיים”.

התבוננתי בדף המודפס.

“אנט”, העזתי לשאול, “כתוב פה ביום רביעי מתשע ועד… אחת?”

“נכון חמודה”, ענתה אנט

“ארבע שעות?”

“בטח חמודה. יש לנו המון על מה לדבר” קרצה אנט אל בחיר ליבי ההמום, “המון המון, ובסוף ההדרכה תקבלו את הכתובה”.

מחוכם מאוד, חשבתי. הרי בלי הכתובה לא ניתן להתחתן. אין מנוס, אם כן. חייבים להשתתף בהדרכה.

קודרים יצאנו אל החום הלוהט של רחובות ראשון לציון. למזלו של בח”ל, הדרכת החתנים תימשך רק שעה. הרי ברור, כמובן, כי הכלות נדרשות להכנה ארוכה ומפורטת הרבה יותר.

 

כעבור שבועיים, בשמונה ארבעים וחמש דקות בדיוק, התייצבתי שוב, בחורה צייתנית שכמוני, במסדרונות הרבנות.

באולם הארועים שבקומה ב’ ישבו כ-30 בחורות צעירות והתבוננו זו בזו. חלקן הצניעו מכשיר סלולרי מאחורי תיק היד שלהן ותקתקו בו בשקדנות. אחרות חיטטו בפנקסיהן, מנצלות את ההמתנה בכדי לעבור על רשימת המטלות הארוכה הנערמת לפני כל זוג המתכונן לחופה.

כלה אחת נעצה בי מבט חודר.

ישבתי וחיכיתי. אלו הם הפלאות שטומנים לי, כנראה, החיים בראשון לציון, היא בירתה האמיתית של מדינת ישראל. לו רק היה כאן מישהו שניתן היה לפטפט איתו, חשבתי.

בתשע ועשרה נכנסה אנט, כולה חיוכים.

אף אחת מן הכלות לא משיבה לחיוכיה. הן מחלקות ביניהן את הכוסות החד-פעמיות שהניחה על השולחן ומוזגות מים. אנט מציעה למכירה כתובה מהודרת, בחמישים ש”ח בלבד (ניתנים, כמובן, לתשלום במשרדי הגזברות שלמעלה).

“תראו כמה היא יפה וצבעונית!”

יש כמה מתעניינות.

ממשיכים.

אני נתקפת רצון לקרוא בפני הכלות הצעירות את סיפורו של קפקא “אהבתי נערה”, בו הוא מתאר איך מעגל נושאי חניתות מקיף אותו, ומעגל זהה מקיף את נערתו, כך שגם אם היה מצליח לעבור מעגל אחד, היה עוצר אותו המעגל השני, ולא היה מצליח להגיע אליה לעולם.

אני רוצה לשוחח איתן על הסכנות הרבות הטמונות באהבה, על כך שאנו נולדים ומתים ואף חיים לרוב בודדים לגמרי בעולם, ואף שבחיר הלב נותן הקלה גדולה וממלא את הלב באהבה הוא אינו חי את חיינו או פותר את בעיותינו ולעיתים הוא אויבינו הגדול ולעיתים עמיתנו הקרוב ביותר אל מול העולם הזה, ולעיתים קשה כל כך להבין את הכפילות הזאת.

זוהי אולי הדרכת הכלות האמיתית.

אך יש דברים חשובים יותר שעל הכלות לדעת, כנראה, ולשמם התכנסנו כאן היום.

כיצד יש להפריש חלה, למשל, ומדוע חשוב לשמור בזמן המחזור מרחק נגיעה.

בקיצור, כל מה שצריכה לדעת אישה נשואה.

אנט יצאה בינתיים שוב מן האולם. הכלות, לא מאבדות רגע, שלפו שוב את הסלולריים ותקתקו עליהם נמרצות. אחרות שיחקו בשערן. רחשוש קליל של שיחות נימוסין קצרות החל עולה באויר. כולן נראות צעירות כל כך, חשבתי.

בפינה עמד ארון קודש מכוסה בפרוכת, עליה נרקמו בזהב המילים: “זה השער לה’ צדיקים יבואו בו”. כמה השתוקקתי להרים את הפרוכת ולהכנס באותו השער, מאחוריו מחכה השם. אולי הוא יצילנו מתלאות החיים בראשון לציון.

 אנט חוזרת אל האולם ומתיישבת.

“מי במתח?” היא שואלת בחיוך רחב, וממהרת לענות: “לא לדאוג, אנט בשטח!”

“מי משקשקת, מי דואגת?” היא ממשיכה.

הכלות שותקות ומחייכות במבוכה. היא מתחילה. תכנית הבוקר נפרשת בפנינו.

אנט מדברת מהר, מחווה תנועות גדולות בידיה ומתקשה מעט לנשום. מדי פעם נכנסת מאחרת, והיא מקדמת את פניה בחיוך רחב של כעס לוהט.

מדי פעם מנסה אנט לשתף את הקהל ולשאול שאלות מנחות. הכלות שומרות על שתיקה. אולי אינן יודעות את התשובה. אני מעדיפה לחשוב כי הן מסרבות לשתף פעולה, כאילו אמרו בינן לבינן: “נשב פה, אם אנו חייבות, אבל נשמור על זכות הסירוב הנשית הקדומה, הזכות לשבת כאבן דוממת ואטומה”.

התייאשתי גם אני והתחלתי גם אני לתקתק בסלולרי המוצנע מאחורי התיק.

השמיים בחוץ האפירו והשיחים בחלון נעו ברוח החמה.

קול מתחנחן של כלה שאינני יכולה לראות עלה פתאום מבין המון הכלות השותקות.

הנה משתפת הפעולה.

היא מזדרזת להסכים עם אנט ולחזק את דבריה, גם אם הם מופנים נגדה, או נגד הנשים כולן. “אישה תמיד מתלוננת” אני שומעת אותה אומרת כאשר אנט מסבירה כי משה משול לחתן וכלל ישראל משולים לכלה.

תמיד התלוננו ישראל על משה, מסבירה אנט, אולם לעולם לא עזב אותם.

תמיד התלונן משה על ישראל, אני חושבת, אולם תמיד הלכו אחריו.

אני מתכופפת מעט קדימה, מנסה לראות את פניה של משתפת הפעולה.

בזכות נשים כאלו שועבדו הנשים בעולם במשך אלפי שנים.

מוכרזת הפסקה.

אני מתקרבת אל שכנותי ומנסה לברר בשקט אם למישהי יש כדור נגד כאבים. ראשי מתפוצץ. השאלה מגיעה עד לאנט והיא ממהרת לחטוף אותי למשרדה ולשפשף את מצחי בשמן אתרי חריף. אני מתגנבת לשרותים לשטוף את הפנים ומצליחה איכשהו לקבל מאחת הכלות את הכדור הנכסף.

ההפסקה נגמרה. התיישבתי שוב במקומי ופתחתי את המחברת.

“את כותבת את המילים שלי?” נשמע פתאום קול מאחורי גבי. “מצטטת אותי? אולי את רוצה את התפקיד שלי?”

“לא…” אני מגמגמת. שוב נתפסתי.

“אני לא דואגת, לא דואגת” מצחקקת אנט וממשיכה בשיעור.

לאחר כשעתיים הגיעה אל העיקר: יש ללפף בד מיוחד (נמצא בערכה שמקבלת כל כלה) סביב האצבע, להחדיר לנרתיק ולסובב. יש לעשות זאת כל יום, מהלך שבוע לפני החתונה, בשעה שלפני השקיעה. לפני המקווה יש לחזור על הפעולות הבאות: חפיפה, סירוק, חוט דנטלי בין השיניים, אוזניים לנקות מבחוץ (הפנים פחות חשוב), לשטוף ולהסיר כל קרם, להשאיר תכשיטים בבית, לשפשף את הגוף עם ליפה או סבון, לנקות את הטבור, להסיר לק.

מטול שקפים מיושן ניצב על השולחן. שקף נפרש עליו ועל הקיר מאחורי אנט התנוססו הנרתיק והשחלות, מצוירים בקו שחור מרושל. מאז שיעורי החינוך המיני בבית הספר לא התבוננתי בתרשים הזה. אנט פוצחת במחול הסברים וגינליים ומחשבותי נודדות הרחק.

טוב שבאולם לא נוכחת אף רופאה שתוכל אולי להפריך את עומק ההסברים הפסבדו-בעזרת השם- מדעיים הללו. הכלות בוהות קדימה בעיניים מזוגגות.

סוף סוף מגיעה השעה המיוחלת. רבע לאחת ואנט פוצחת בטקס חלוקת הכתובות.

אני מצמידה את כתוּבַּתי לליבי ונמלטת משם. הלוואי שלא אצטרך לשוב לכאן לעולם.

 

במאמר מוסגר אספר כי צלחתי את הטבילה במקווה ואני ובח”ל התחתנו בשמחה גדולה. רבנו היקר אף העלים עין והתיר לי להעניק טבעת ולשבור כוס תחת החופה. אל הרבנות הראשית ראשל”צ חזרתי רק פעם אחת, לאסוף את תעודת הנישואין. לשמחתי היא הוענקה לי ע”י הפקידה שבכניסה, ולא נאלצתי לטפס שוב אל המסדרונות העגומים.

הכל בא אל מקומו בשלום.

נותרו רק השאלות.

מה אנו עושות? האם אנו מניחות לדברים הללו פשוט לקרות לנו? האם אנחנו “לוקחות את זה בקלות”? “בהומור”? האם אנו צוחקות?

האם אנו מתנגדות? כיצד אנו מתנגדות?

כל זאת אינני יודעת. אינני יודעת, אחיותי היקרות.

תגידו לי אתן מה אתן חושבות.

עוד מהבלוג של clemantina

סנדביץ' סביח

  קניתי בקבוק מים בקיוסק מתחת ללשכת התעסוקה. בעל הקיוסק דיבר בפלאפון וטיפל, לבדו, בי ובלקוח נוסף שעמד והפך בערימת הסנדביצ'ים.   "תבואי, אני לבד פה, הכל אני עושה לבד" אמר בעל הקיוסק לשפופרת "כמה זה מים?" אמרתי אני "שש"...

מעשייה מלשכת התעסוקה

  סיפור שקרה באמת (!) לפני כשנתיים, מעט לפני גל האבטלה הגדול שפקד את ארצנו וללא כל קשר אליו.  השבוע התדפקו על פתח המערה המטאפורית שלי החיים עצמם, במובנם היומיומי, הפשוט והדוחק ביותר. "תמו 60 יום ראשונים", אמרה אוה סולומן,...

תגובות

פורסם לפני 10 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה