הבלוג של Ifat Rozaless

life as we know

אז שמי יפעת רוזלס, בת 33 וחצי, אמא לאריאל המתוק, נשואה, כאן אני אדבר על כל נושא שמעניין אותי, אשתף אתכם במלחמה שלי בסרטן, במלחמה שלי לקידום ההתפתחות של בני, מקווה שתהנו

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מפברואר 2015

אנחנו בשנת 2015, אתמול היה יום השואה, זה 70 שנה ליום השיחרור של מחנות ההשמדה. כל היום עלו בי מחשבות, תבינו, שנה שעברה, בתקופה הזאת, הייתי מאושפזת, תקופה של שלושה וחצי חודשים, שבהם ראיתי את הבן שלי, כפעמיים בשבוע בערך. זה קרע לי את הלב. במיוחד כשדיברתי איתו בטלפון, הוא ביקש ממני כל הזמן, אמא בואי הבייתה, כל שיחה כזאת פשוט שברה לי את הלב לרסיסים. המרד שהוא עשה בכל פעם לחמותי, המכות שהוא הרביץ לכל אחד ברחוב מהכעס שהיה טמון בו, הכעס, שאמא שלי לא איתי, אמא שלא לקחה אותי ליום ההולדת של הילדים של בת דודה שלה, זה היה בג’ימבורי כייפי. בת דודה שלי התחננה בפניי שאולי אני אקח אותו ליום ההולדת, שכולם יעשו הכל בכדי שיהיה לו כיף, שיהיו לו כמה רגעים של חסד בתקופה קשה שכזאת. אחרי כל שיחה איתו, שבה הוא היה מתחנן שאני אחזור הבייתה, אני הייתי פורצת בבכי, בכי קורע לב, כי הוא כל כך קרוב, בכל זאת, ועדיין כל כך רחוק ממני.אני נשברתי בכל פרידה כזאת, אבל עכשיו תודה לאל, אני שנה לאחר הטירוף הזה. אצלי זה היה בסך הכל שלושה וחצי חודשים, אני הייתי צריכה להפרד ממנו כמה פעמים, אבל כל יום כמעט שוחחתי איתו בטלפון, אומנם עד היום יש בי את הטראומה הזאת, שהיינו רחוקים כל כך ועם זאת קרובים כל כך. אתמול אני חשבתי על כך, כי אני מכירה את כל הסיפורים כמעט של השואה, אם זאת המורה שלי מהתיכון, שבכל שנה סיפרה לנו איך אמא שלה התחבאה אצל משפחה נוצרית, או ששמעתי על המשפחה של בעלי. אמא של חמותי נסעה ביחד עם אחותה לישראל, בשנת 1929, ויש לי תמונה של שתיהן, אני צריכה לסרוק אותה, הן הצטלמו ביחד קצת לפני הנסיעה, זאת גלויה מדהימה כמו מהסרטים, שתיהן נפרדו מההורים שלהן, ונסעו לכאן לישראל, אני לא זוכרת אם כל המשפחה בסוף גם נסעה אחריהן, אבל שתיהן הגיעו לכאן, במטרה לחיות, לא כמו היום שנוסעים לחוץ לארץ במטרה להרוויח כסף, כאלה שנוסעים לברלין, או לאוסטרליה, או לארצות הברית בשביל להרוויח את לחמם, הן נסעו כי הן רצו להישאר בחיים. הרוחות הרעות היו כבר שם, האווירה התקדרה משנה לשנה.

מחריד אותי בכלל לחשוב על מה ילדים קטנים היו צריכים לעבור בשואה. ילדים קטנים, חלק היו צריכים לגדל ילדים קטנים יותר מהם. ילד בן שש צריך לגדל ילד בן שנתיים. מחריד אותי לחשוב שאימהות השאירו את ילדם מאחור בכדי שיינצל, יש כאלה שהשאירו את הילדים שלהם במנזרים, רק כי הם היו נראים נוצרים, ילד עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני, נאלץ לראות את אמא שלו נפרדת ממנו במנזר, או אפילו רק משאירה אותו ובורחת. זה מחריד בכלל לחשוב על כך. אני אתמול ישבתי בסלון, הפרטי שלי, צופה עם הבן שלי בסרט לשבור את הקרח. הוא בסך הכל בן ארבע וחצי, עם נפש רכה מדי בכדי להבין את כל השנאה הזאת. הוא עבר ממילא טראומה גדולה בשנה שעברה, וגם אם לא, יש לו מספיק זמן ללמוד על השואה. אני מדמיינת בעיניי, אמא, שהולכת בדרכה אל המוות, הם עומדים ככה, שורות שורות, החיילים מפרידים בכוח את האמא מהמשפחה שלה, מהילד שעד כה ידע רק חום, וביטחון של אמא, החיילים ככה קורעים ממנו את אמא שלו, הצרחות, הצרחות האיומות של אותה האמא שאהוביה נלקחו ממנה.

אז אתמול ישבתי, איתו בסלון, וחיבקתי אותו ואימצתי אותו אל ליבי, כל כך חזק. הלב שלי נשבר, המחשבה שאמא נאלצה להבריח את הבן שלה למשפחה אחרת. היא נאלצה לחיות בלעדיו. המחשבה שהיא עומדת מולו, שולחת אותו אל משפחה אחרת, שהוא לא מכיר. הילד הזה עומד מולה, בוכה, עומד בעיניים דומעות ובמבט שואל, הוא לא מבין מה קורה. האמא הזאת מסבירה לו שעכשיו אנחנו משחקים משחק, אתה נשאר כאן, מספר לכולם שאתה ילד נוצרי, תתנהג טוב טוב, ותעזור למשפחה הזאת, ככל שתהיה ילד טוב, תקבל יותר נקודות. גם אם היא לא הסבירה לו, כי איך, איך אפשר לספר לילד, בראש המדינה, עומד שטן, שטן בדמות אדם, שמורה לחיילים שלו לרצוח. שזאת תוכנית מוכנה, שזאת מכונת הרג משומנת. יש משפחות שלמות שמגלות לעיתים, לאחר המוות של אותו ניצול שואה, שהיה להם אח, כי המון פעמים ניצולי השואה לא מספרים על החיים שהשאירו מאחור. יש כאלה שהמשפחות שלהם לא יודעות שלאדם הזה, זה שקראתם לו סבא, או זה שאתם קוראים לו אבא, או אמא, יש להם משפחה שהם השאירו מאחור. כי איך אפשר לבוא ולספר לבן שלך, או לבת שלך, או אפילו לבעלך, שכן, המשפחה שלי כולה נרצחה, הייתי נשואה, היה לנו ילד, אבל שניהם נהרגו ורק אני ניצלתי.

זה לא נקלט לי במוח, הכאב העצום הזה. אני שכבתי בבית החולים, רוב הזמן במיטה, עם כאבים, בגוף ובנפש. הכאב הגופני בגלל החוליה המרוסקת בעקבות הגרורות, הכאב הנפשי שהייתי מרוחקת מהבית החם, מהבן שלי, מבעלי. כל הכאב שחשתי, הוא חלקיק אטום, לעומת הכאב שהאימהות ההן חשו, אין מה להשוות בכלל, אני גם ממש, אבל ממש לא מנסה להשוות בכלל. אני כותבת את זה, ומרגישה חוסר כבוד, שאני בכלל מעלה את הנושא הזה. אבל אני כאמא, מתקשה מאוד להבין איך הן, האימהות הצליחו בכלל לשרוד את זה. כי יש, יש אימהות שנאלצו להפרד מיקיריהן, מהילדים הקטנים שלהן, מהבעל, ואחר כך ללכת ולהקים משפחה חדשה, בידיעה שהמשפחה הקודמת או שנרצחה, או שניצלה, אבל אם הם ניצלו, אז איפה הם?? אני מצדיעה לכם, הניצולים, כל אחד באשר הוא. אני רואה את מה שאתם עשיתם, שאנחנו כאן, במדינת ישראל, חיים כאן, נמצאים כאן בזכותכם, על שלא וויתרתם. תודה.

 FB_IMG_1429166430093

עוד מהבלוג של Ifat Rozaless

תצוגה מקדימה

ימית קרנט יהי זכרך ברוך - על הפחד האימתני שלי

ימית קרנט, בסך הכל בת 42 במותה, הספיקה בחודש פברואר האחרון לחגוג את בר המצווה של בנה, למרות שהוא היה בסך הכל בן 11 וחצי. זאת הייתה משאלתה האחרונה, להספיק לחגוג לבנה בר מצווה, ואכן הצליחו לארגן עבורה מסיבה גדולה ושמחה מהולה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתי אצא מעבדות לחירות - על חייו הלא קלים של בני

אני התאמצתי המון בכדי להביא את הילד שלי לעולם. עברתי הזרעות, טיפולי פוריות, ואז היא הגיעה, התשובה החיובית. זה קרה ב-1 לדצמבר 2009, אני יושבת במשרד, עצבנית, לחוצה, רק מחכה לראות את השלילי על המסך, כי כל התופעות הרגילות שיש לי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תחושות ורגשות של חולת סרטן

נעים מאוד, אני יפעת רוזלס, בת 33 וחצי, וחולת סרטן גרורתית. בגיל 30 וקצת, גיליתי כי אני חולה בסרטן השד. הכל התחיל שנה לאחר לידת בני הבכור. נלחמתי רבות בכדי שהוא יבוא לעולם, עברתי הזרעות, טיפולי פוריות, כל זאת מבלי לעבור אצל...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה