הבלוג של ליאת עיני

ליאת עיני

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מפברואר 2013

מה עושים כשפתאום מתחילים כאבים אבל יש מרוץ שפשוט אי אפשר לוותר עליו? ואיך מצליחים למרות כל החששות מהלא נודע?

30/10/2014

שלושה שבועות לפני מרוץ תל אביב התחילו לי כאבים באצבע ברגל. בהתחלה לא התייחסתי אליהם בתקווה שיעלמו מעצמם, אחר כך ניסיתי לראות מה אני עושה איתם, ובסוף כשכבר צלעתי ובקושי הצלחתי לדרוך על הרגל הבנתי שאני בבעיה רצינית. האנשים המעטים שידעו על הסבל שאני עוברת אמרו לי שאין סיכוי שאני עושה את המרוץ. רק הפרטנר שלי, זה שמכיר אותי יותר טוב מכולם לא אמר כלום. הוא ידע שאין סיכוי שאני הולכת לוותר. באחד הערבים, כשהוא ראה כמה אני סובלת, אמר שאם אני רוצה הוא יצטרף אלי ונעשה את המרוץ בהליכה. “אני עושה את כולו בריצה ויהיה בסדר”, אמרתי לו בלי למצמץ. לא ידעתי איך זה יקרה אבל הייתי בטוחה שזה יקרה.

מספר החולצה

לא ברור לי איך צצו פתאום הכאבים. הם כנראה הגיעו משילוב בין שינויי מזג האוויר שמשפיעים עליי לרעה, מאמץ יתר ואולי עוד משהו. מכיוון שלא הלכתי לרופא זה ישאר בגדר תעלומה. הבנתי שרופא לא יפתור את הבעיה אלא יגיד לי לנוח אז ויתרתי על התענוג. כל ערב שמתי את הרגל בתוך גיגית עם מים חמים ומלח וקיוויתי לטוב.

בימים האחרונים לקראת המרוץ, במקום להתרגש ולהתלהב, בעיקר התפללתי. אני לא בנאדם דתי אבל איכשהו במצבים כאלו אני מוצאת את עצמי עושה משא ומתן ומקווה שמישהו שם למעלה שומע אותי, ברוב המקרים זה עוזר. אז ביקשתי לעשות את המרוץ, אמרתי שאין לי בעיה שהכאבים יחזרו יום אחרי אבל שיתנו לי מנוחה לאותו הערב, הסתכלתי על האצבע והתחננתי שיקרה נס והיא לא תאכזב אותי.

הבנתי שזה השיעור שלי. כל הזמן אני רוצה לשבור שיאים ולעולם אני לא רצה “סתם” בשביל ההנאה. אז הפעם הייתה מטרה אחת ברורה – לרוץ ולסיים את המרוץ. בלי לבדוק כל חמש דקות כמה הספקתי והאם אני במקום טוב. רק לרוץ. לא להפעיל אף אפליקציה ולרוץ עשרה ק”מ בלי שום מושג מה מצבי מבחינת הזמן.

הגעתי למרוץ עם הקבוצה שלי “רצים עם לורנס”. בלב כל הזמן אמרתי לעצמי שהאצבע לא כואבת והכול בשליטה. כלפי חוץ הייתי כולי מחויכת ומאושרת מהאנרגיות המעולות אבל בפנים דאגתי שמשהו ישתבש, משהו שלא בשליטתי. “בבקשה, רק לסיים את המרוץ, לא משנה באיזו תוצאה”, זו הייתה המנטרה שהלכתי איתה כל היום עד לתחילת המרוץ. רגע לפני ההזנקה אמרתי לעדיה, זוגתי לריצה וחברתי היקרה שידעה מה המצב, שלא תחכה לי. שתרוץ בקצב שלה כי אני לא יודעת מה יהיה ולא רוצה לעכב אותה.

רצים עם לורנס

ואז הגיע הרגע הגדול – הלב שלי דפק, ההתרגשות הייתה בשיאה ויצאנו לדרך. הייתי כל כך נחושה וממוקדת מטרה ששום דבר לא הפריע לי. אלפי אנשים רצים מסביב וההרגשה מעולה. עוברת ק”מ, שניים, שלושה, ארבעה, שמחה שאני בכיוון הנכון אבל באזור דיזינגוף, כשהייתי בטוחה שאני כבר לקראת הסוף ראיתי את השלט שאומר שעברנו רק חמישה ק”מ. שם הייתה נקודת שבירה קטנה. הבנתי שיש עוד דרך לא קצרה לעבור ופתאום גם ההיי הגדול מהתחלה קצת נרגע.

מתחילות את המרוץ

המשכתי הלאה ומשום מה הייתי בטוחה שברוקח מסתיים המרוץ אבל אז קלטתי שצריך לעלות על הגשר ובאותו רגע נגמרו כוחותיי. החלטתי ללכת כמה צעדים וברגע שקצת האטתי את הקצב, רץ אחרי מישהו שאני לא מכירה וצעק לי – “אסור ללכת בעלייה, תמשיכי לרוץ”. ואני כמו חיילת ממושמעת ממשיכה לרוץ כי ברור לי שהוא צודק. טוב נו, תסתיים העלייה ויגיע הסוף.

העלייה הסתיימה ושום שלט המרמז על סיום לא נראה באופק. מתברר שנשארו עוד שני קילומטר ועכשיו צריך להיכנס לפארק ולעשות עוד סיבובון. מתחילה להרגיש את האצבע שמקרינה על הברך וכל רגל שמאל שלי צועקת מרוב כאבים אבל אין סיכוי שאני עוצרת. באותו הרגע אני מתחילה לדמיין את כל האנשים שעושים לי טוב רצים לידי ואומרים לי לא לעצור, שאנחנו ממש מסיימים.

ופתאום נראה האור בקצה המנהרה. קו הסיום זוהר ומנצנץ במרחק מאה מטר ממני והכוחות חוזרים בגדול. רצתי הכי מהר שאני יכולה והרגשתי איך חיוך גדול מתפשט על הפנים שלי. חציתי את קו הסיום, בקושי הצלחתי לדרוך על הרגל והדמעות ירדו מעצמן. דמעות של התרגשות ואושר. לא האמנתי שעשיתי את זה. רק שלא אראה עכשיו מישהו מהקבוצה. הם יראו אותי בוכה ולא יבינו מה קרה. אז מהר מהר ניגבתי את הדמעות, הצטלמתי סלפי, שלחתי לווצאפ המשפחתי והלכתי לקבל את המדליה שכל כך חיכיתי לה.

נקודת הסיום. צילום מתוך האתרצילום מתוך אתר מרוץ תל אביב

יום למחרת הסתכלתי באתר ולהפתעתי שברתי את השיא של עצמי בשלוש דקות. כנראה שמנקודות שפל אפשר רק לצמוח, אז הנה סימנתי עוד וי עד הפעם הבאה.

צילום מתוך אתר מרוץ תל אביבצילום מתוך אתר מרוץ תל אביב

*****

רוצים לקבל עדכון על פוסט חדש שלי? לחצו למעלה על “עקבו אחרי” (מלבן בצבע ורוד), ונתראה כאן שוב ממש בקרוב.

עוד מהבלוג של ליאת עיני

תצוגה מקדימה

לאמא יש חיים

יש המון סיבות למה כדאי לעשות ספורט. אפשר לקרוא עליהן באינסוף מאמרים ומחקרים שמציגים עובדות על מניעת מחלות, שיפור אורח ואורך החיים ועוד כל מיני נתונים חשובים אבל לא מעניינים וכנראה גם ממש לא עובדים על אף אחד. לעולם לא...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הדברים שאתם לא רואים

לפוסט הקודם היו כל מיני תגובות, בעיקר משמחות אבל היו גם אנשים שדאגו להגיד לי שזו לא חוכמה שאני עושה ספורט כי נראה שהכול קטן עליי ושממש קל לי....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הערות קטנות ומעצבנות

כשפתחתי את בלוג הריצה הייתה לי מטרה ברורה - לשתף אתכם באימונים שלי ובעיקר בחלום להצליח לרוץ חצי מרתון (21 ק"מ). היה לי גם שם לבלוג, קראתי לו "המרוץ...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה