הבלוג של חסה חוסכת

חסה חוסכת

כל מה שיכול להשתבש - ישתבש. וגם אם הוא לא - זה עדיין יעצבן אותי.

עדכונים:

פוסטים: 101

החל מאפריל 2012

בגלל שכל כולי חוסר ריכוז, משמעת עצמית ויכולת ניהול זמן, אני מקיפה את עצמי ברשימות: מה צריך לעשות, כמה כסף הוצאתי, התפריט ליומולדת. לצערי, אני נוטה לאבד את הרשימות האלה חדשות לבקרים, ומוצאת את עצמי מייסדת שוב ושוב מחברות, פינקסים ופתקים. לאחרונה (לאחרונה אומר שלושת הימים האחרונים..), הצלחתי לשמור על אותה מחברת ואותה הרשימה, שאותה אני מקפידה להעתיק לנקי בתחילת כל יום, ובדרך כלל ככה היא נשארת. ברשימה זו (וגם בקודמותיה אני בטוחה), ניצבת במקום הראשון המילה שטיחים. יש לי שני שטיחים בבית. בעולם מושלם, שבו אין שני ילדים, בעל נגר עם נסורת בכיסיו, טרייר מתגרד וחתול לבן – אני מניחה שהיו לי יותר. בכל חדר. אני מאד אוהבת שטיחים. בעוונותי, כשהייתי צעירה, חשבתי שזה מגניב להתחתן, ללדת ילדים ולגדל אותם עם בעלי חיים. טוב, הייתי צעירה…

בחורף שני השטיחים היו פרושים להם בסלון ובחדרו של גמדון הבית, ומצאתי את עצמי, בעיתות של רצון טוב, מעבירה עליהם שואב ולפעמים גם זוחלת עליהם כעבד נרצע עם מברשת ומנסה להלחם בסחי. עם בוא האביב, מיהרתי לגלגל אותם ולהודיע לאב הבית שבאחריותו לקחת אותם לנקוי. כל זה קרה במה שאני מגדירה בוא אביב, דהיינו לפני חודשיים לפחות. מאז נותרו שני השטיחים מגולגלים בקרן זוית, עד שמישהו, אולי אני, רצה לפתוח איזה דלת ארון, והשטיחים קרסו לרצפה.

כאן המקום להתוודות על עוד מנהג מגונה שהתפתח בביתנו, והוא לתת ליוסף פורת יוסף, הלא הוא הטריייר המתגרד, מנת פתי בר בבוקר, ובכך לקנות לעצמנו עוד כמה דקות של חסד לפני שנושלך אל הרחוב לעשות איתו סיבוב. עם השנים, הולכת כמות הפתי ברים וגדלה, ואת כל חצי החבילה היומית בחר יוסף לאכול על אותם שטיחים סרוחים (תרתי משמע).

אז הבנתי שהשטיחים לא ילכו לנקוי. לוקח לי זמן, אבל בסוף אני מבינה. ואנחנו גם בענין של חיסכון, אז החלטתי לנקות אותם כמיטבי בבית, לעטוף אותם ולאפסן בבוידעם. (בירושלים נהוג לומר אינטרסול, אבל אני מתאימה את עצמי לשפת המקום…). כל זה קרה בערך לפני חודש. מאז – המילה שטיחים עוברת לה בין הרשימות השונות.

היום קמתי ובליבי שיר ונחישות. בלי להתבלבל נתתי ליוסף פתי בר, יצאתי איתו, הכנתי סנדוויצים שלעולם לא יאכלו לבית הספר, לקחתי אחד גמדון למוסד החינוכי, ובאותה התנופה הרמתי את השטיחים בחזרה לקרן הזוית.

למטה התגלה מדבר גובי. אם מישהו תהה לאן הוא נעלם – הוא אצלי!!!

מכיוון שהילדים לא בבית, קיללתי כאוות נפשי. אחר כך הלכתי לחלץ את שואב האבק מארון הדברים שאין להם שם ושתמיד עדיף להתעלם מהם (נגיד, הקפיץ הזה שפותח סתימות, קילומטרז’ הכבלים שלא ברור לאן הם שייכים – הבנתם את הרעיון). שוב נפלו הגלגלים שאמורים להיות מחוברים בשני ברגים קטנים לתחתית השואב ושמישהו שגם היה אמור לקחת את השטיחים לנקוי – לא הבריג. שוב קיללתי. שאבתי. את הרצפה ושוב את השטיח. ואז שוב את הרצפה ושוב את השטיח. הם כל הזמן מלכלכים אחד את השני – מה יש להם? הגעתי לאיזה סטטוס קוו בענין. הבאתי כסא ועליתי להציץ על הבוידעם. המון ערכות מגן. הזזתי אותן וחילצתי את הניילונים מתחילת החורף. יחד איתם נשרו לרצפה עוד עשרה קבין של חול. עשיתי כאילו לא ראיתי. אני מכירה כבר את העצבים שלי – גם להם יש גבולות…

(אנקדוטה קטנה – אבא שלי נהג לסיים את עבודתו כמוזיקאי בשעות מאוחרות בלילה. כדי לא להעיר את אמא שלי, הוא היה הולך לזוג חברים, מוזג לעצמו כוס ויסקי ואומר להם :”באתי ליישר את קצות העצבים”. נכון ביטוי נפלא?)

פרשתי את הניילון, גלגלתי עליו את השטיח, סגרתי את הניילון והבנתי שלא הבאתי את המסקינטייפ. לקחתי את הכסא. הלכתי לארון של הדברים הלא נחוצים. מצאתי איזה דבק נייר מיובש.  סגרתי בצורה פרוביזורית את הניילון, ועכשיו שתי גוויות לוויתנים ענקיות צפו לי בחדר. החזרתי את הכסא. הרמתי צד אחד של השטיח, עליתי על הכסא וניסיתי לדחוס אותו לתוך הבוידעם.

בואו נגיד שאני מקווה שלא תהיה התקפה כימית, לפי קולות המעיכה והפצפוץ שנשמעו מלמעלה.

דחסתי ודחסתי, ירדתי מהכסא באנחת רווחה וסיפוק, רק כדי לבלום עם הראש את השטיח שזלג בחזרה מהבוידעם’ כלויתן הנפלט אל החוף. דבק הנייר כמובן לא החזיק. הניילון נשמט. השטיח נפרש תוך שהוא מרסס את כל החדר בחול ושערות חתול לבנות.

וחושך על פני תהום…

אז כרגע אני כותבת, סביבי גווית לויתן אחת ארוזה, שטיח אחד פרוש, דיונות, כסא, מטאטא, יעה ושואב אבק בלי גלגלים, דלתות הבוידעם פתוחות, וטרייר אחד, יוסף פורת יוסף שמו, מתפלש בכל הבלגן ואומר “א- מחיה!”

עוד מהבלוג של חסה חוסכת

תצוגה מקדימה

לב מתעורר

  פחות משלושה  עמודים לפני סוף הספר, כותבת אפרת, המספרת, את המילים הבאות:"הרי גם כשמאבדים אהובים - האהבה שאוהבים אותם לא אובדת. האהבה לא אובדת, ואהבתי - רק בי תלויה". אפרת...

תצוגה מקדימה

אדונית הארונית

מכירים את זה שהתינוק שלכם צורח? שום דבר לא עוזר - הוא לא רוצה לאכול, והחיתול שלו יבש, הוא הרגע קם משינה עמוקה, הבטן שלו לא נפוחה - והוא צורח וצורח. אתם משעינים אותו על הכתף, הופכים אותו על היד, משקשקים, מערסלים, שרים שירים...

תצוגה מקדימה

הנערה שלא רזתה

שתים עשרה שעות ארכה לידת בכורתי אהובתי. שתים עשרה שעות של התרגשות ודמעות, של לחיצות ודחיפות, של כאבים וציפיה לבאות. אחרי שהפורת נולדה, וחובקה, ונשקלה ונלקחה. אחרי שנתפרתי וכוסתי והובלתי החוצה מחדר הלידה, שכבתי במסדרון...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה