הבלוג של חסה חוסכת

חסה חוסכת

כל מה שיכול להשתבש - ישתבש. וגם אם הוא לא - זה עדיין יעצבן אותי.

עדכונים:

פוסטים: 100

החל מאפריל 2012

פוסט אורח של נועה, הגוף המארח של חסה. בלי ציניות. בלי צחוקים.

14/07/2013

שתים עשרה שעות ארכה לידת בכורתי אהובתי. שתים עשרה שעות של התרגשות ודמעות, של לחיצות ודחיפות, של כאבים וציפיה לבאות. אחרי שהפורת נולדה, וחובקה, ונשקלה ונלקחה. אחרי שנתפרתי וכוסתי והובלתי החוצה מחדר הלידה, שכבתי במסדרון וחיכיתי שיקחו אותי למחלקה. אחות שעברה שם וראתה אותי, שאלה בדאגה אם אני בסדר. אמרתי לה: “אני בסדר גמור, אני פשוט בוהה ולא מאמינה”, היא צחקה ואמרה שזו הגדרה קולעת לאחרי לידה ראשונה, ואני נרדמתי וישנתי את אחת השינות העמוקות והמשובחות בחיי.

חשבתי על התחושה הזאת אתמול, בשעה שעצרתי בפעם האחרונה את ג’יפ מספר שתים, ביתי ומשפחתי מזה שבוע, מול ההאנגר הגדול בפאתי ברצלונה. חשבתי לעצמי שכל קטע הנסיעה האחרון בהיתי ולא האמנתי. שקצת כמו בלידה, עברתי חוויה שלא תמיד היתה קלה, שדרשה ממני כוחות שלא חשבתי שיש בי, ושלמרות כל אלה, ואולי בגללם, היא חוויה משנת חיים שפישרה הוא צמיחה וגדילה.

אחד מהמונחים המוזכרים ביותר במהלך המסע הוא “עמימות”. כדי לאפשר למשתתפות להתמסר, להיות מובלות ולא לדאוג מראש לצעד הבא, מקפידות מובילות המסע לא לספר יותר מדי על התכנית שלו. קיבלתי רשות מיוחדת לכתוב על יום אחד מהמסע שלי – היום שדייק וזיקק את החוויה לטיפה מרוכזת של…. אני לא בטוחה מה המילה המדויקת אבל נדמה לי שאפשר לקרוא לה “חיים”.

היום השישי למסע. אנחנו קמות בנקודה הכי יפה בעולם. בית מבודד ויפיפה בעמק אראן. ההתארגנות כבר קלה לנו. אין תורים בחדר האמבטיה, הג’יפים מועמסים כמעט מאליהם. ואנחנו מתכנסות בכנסיה הצמודה למבנה שבו ישנו. כנסיה עתיקה, ששופצה על ידי בעלי המקום ובעזרת מתנדבים מכל הסביבה. על הקירות מסביב תמונות של המקום החל מסוף המאה התשע עשרה. בתמונות המקום משתנה – גדל וקטן, נהרס ונבנה. אווירה חזקה של קדושה חילונית. כמדי בוקר אנחנו שומעות שיר, והבוקר זה השיר “מכורה שלי” בביצוע הדרמטי של רות דלורס. חלק מהבנות מתרגשות מאד. אני לא יודעת למה, וזה גם לא משנה. הן בוכות בדממה ותוך כדי האזנה.

צילום: ששי בשן

התחנה הראשונה שלנו היא למרגלות אתר סקי מושבת. מנהלת המסע מכנסת אותנו ומציעה לנו את האתגר הבא – טיפוס על ההר. בקצב שלנו. מבחירה שלנו. מי שרוצה – יכולה לפנות על עקביה ולחזור. מי שתצליח להגיע למעלה – מובטחת לה חוויה מרגשת. אנחנו מתחילות לעלות. בהתחלה עוד נשמעים רעמי צחוק, מה כבר אפשר לצפות מחבורה של בנות… לאט לאט משתלטים על השקט רק קולות הנעלים הגורסות את הקרקע וקול נשימותיהן של הבנות. הטור מתחיל להתארך. למעלה צועדת לה בקלילות של אילה שירה, המדריכה המקומית שלנו. אני ממשיכה לטפס ומשביעה את עצמי בלב לא לוותר. הטיפוס הולך ונעשה קשה. הפסגה מתגלה כראשונה בשרשרת של פסגות. אנחנו ממשיכות בטיפוס, מחייכות אחת לשניה בעידוד או מגלגלות עיניים בייאוש. כמה מטרים לפני הפסגה אנחנו נעצרות. עינינו נקשרות ואנחנו מובלות על ידי המדריכות המסורות שלנו אל הפסגה. מתוך אמון מוחלט אנחנו מקשיבות לקולות הנעימים שלהן מדריכים אותנו איפה להניח את הרגלים, ואז אנחנו מתבקשות להסיר את הכיסויים ומגלות אגם שכמו שאמרה אחת הבנות – נלקח מקופסה של לגו. הראשונות יורדות לעזור להוביל את אלו שמגיעות בהמשך. כולן מדברות בשקט. נותנות לרגע לחלחל. אחרי שכולן עלו מתפוגג המתח. חלק מהבנות מתחבא מאחורי סלע ומיירט כדורי שלג – אחרון בשאר. הצחוק מתחיל לעלות. אנחנו מסתרחות לנו כעדר פרות קטאלאניות טובות על הדשא. עוצמות עיניים ונהנות מהשמש והרוח. יש לנו זמן, שהוא מצרך מבוקש במסע. אין לנו אף משימה. אנחנו לא צריכות לדאוג לאף אחד. אנחנו יכולות פשוט להיות. אני מרגישה על גג העולם.

צילום: אורנית פרידמן

התארגנות לירידה. שיחה שקטה וקולחת של נשים שלא הכירו אחת את השניה עד לפני שבוע. עכשיו אנחנו כבר יודעות – איך קוראים לילדים. ובמה אנחנו עובדות. מה הפחדים שלנו. מה החוזקים. מה אנחנו רוצות ומה אנחנו לא מעזות.

למטה מחכות לנו עדנה ואושרית – נשות המנהלה. שתי נשים שכל כך לא דומות אחת לשניה, ובכל זאת מחוברות כזוג נשוי. ארוחת טורטיות מופלאה הנעשית ליד נחל פסטורלי. פנקייק עם תפוחים ושוקולד ואגוזים. אני נזכרת שאחת המטרות שלי היתה להתחיל לרזות. הצחקתי אותי…

צילום : ולרי אזולאי

אנחנו עולות לג’יפים וממשיכות לנסוע. אוירה מפויסת של התגברות על עוד אתגר. בשמורה מדהימה אנחנו עוצרות. בתיה, המלווה החברתית, מוציאה מתיק הקסמים שלה עפיפונים. אלו הפשוטים, מכפר השעשועים. אנחנו מרכיבות אותם בהתלהבות, כותבות עליהם את כל מה שאנחנו רוצות להעיף מהחיים שלנו, (הי, המורה מירי…) ומתחילות לרוץ על הגבעה המוריקה בצרחות של ילדות קטנות. השמיים מתמלאים עפיפונים וצחוק. המלווה הגברי שלנו, המכונאי, שמוגדר על ידינו כ”שקוף”, ושראה בשבוע החולף יותר ישבנים נשיים ממה שיראה כל החיים, מתרגש מאד, ואומר לשירה שאמא שלו לא היתה עושה מסע כזה.

צילום : ולרי אזולאי

אנחנו צוחקות עד שהלחיים שלנו כואבות, ואז עולות על הג’יפים ומתחילות לנסוע למטה, לעבר הציויליזציה. כמה דקות אחר כך משחירים השמיים ונפתח עלינו גשם זלעפות מלווה בברד. השביל הצר הופך בוצי. אני מתרכזת בנהיגה. שותפותי לרכב שותקות – אולי מפחד ואולי גם הן בריכוז שלהן. מובילת מסע מרגיעה בקשר את כולן. משבחת את יכולת האחיזה של הג’יפים, מדריכה אותנו במקומות הקשים. שלוליות ופיתולים והדרך נראית בלתי נגמרת. אני מרגישה מוגנת בתוך הקופסה שלי. מוסיקה נעימה, שבקושי נשמעת בגלל הברד, שקט באוטו. כל החושים שלי מחודדים. אני מאושרת.

צילום: אורנית פרידמן

רק הבוקר חזרתי. אני עדיין בתחושת ההיי שנובעת מהמון ארועים שעוד לא הספקתי לעכל, מחוסר שינה ומההתרגשות שבחזרה. בטח בעוד כמה ימים אחזור לעצמי, לחסה הישנה והטובה והעוקצנית שלי.

בינתיים – אני פשוט אני, וזה מרגיש לי מצוין!

יש עוד יום מיונים אחד למסע לפרינאים – ביום חמישי הקרוב. אני, כמו שהבנתם, יותר מממליצה.

עוד מהבלוג של חסה חוסכת

תצוגה מקדימה

לב מתעורר

  פחות משלושה  עמודים לפני סוף הספר, כותבת אפרת, המספרת, את המילים הבאות:"הרי גם כשמאבדים אהובים - האהבה שאוהבים אותם לא אובדת. האהבה לא אובדת, ואהבתי - רק בי תלויה". אפרת...

תצוגה מקדימה

אדונית הארונית

מכירים את זה שהתינוק שלכם צורח? שום דבר לא עוזר - הוא לא רוצה לאכול, והחיתול שלו יבש, הוא הרגע קם משינה עמוקה, הבטן שלו לא נפוחה - והוא צורח וצורח. אתם משעינים אותו על הכתף, הופכים אותו על היד, משקשקים, מערסלים, שרים שירים...

תצוגה מקדימה

אלגנטיות של קיפוד

אז מה היה שם בעצם: קמתי, התקלחתי, נשמתי עמוק, נפרדתי מבני הבית (הנארוטו ביקש ממני לא להתאמץ, הוא לא באמת רוצה שאסע), ועליתי לאוטו. נסעתי. הגעתי. הקדמתי בחצי שעה (טבטונית, או מה?), שתיתי קפה וקראתי עיתון בתחנת הדלק. הרגשתי כמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה