הבלוג של חסה חוסכת

חסה חוסכת

כל מה שיכול להשתבש - ישתבש. וגם אם הוא לא - זה עדיין יעצבן אותי.

עדכונים:

פוסטים: 100

החל מאפריל 2012

יוסף פורת יוסף 1998-2013

24/09/2012

בהקדמה, או בסיום של הספר “מארלי ואני” (שהוא ספר חביב ומטה, לא משהו ששווה להוציא עליו כסף), מספר המחבר שהכל התחיל מטור שכתב בעיתון על כלבו מארלי, ועל טמטומו הרב. תוך יום נסתמה תיבת האי מייל שלו במכתבי קוראים שטענו שאין לו מושג על מה שהוא מדבר, מכיוון שכלבם הפרטי הוא הוא הכלב המטומטם ביותר ביקום, כולל הוכחות ובאורים.

כשקראתי את זה חייכתי לעצמי בהתנשאות ובביטול. כל כלבי הגויים הללו, בני התיפנוקת אשר מעבר לים, מה הם מבינים בטמטום? לרוץ אחרי תרנגולות? לחרבן בים? הרי מדובר פה במעשי קונדס למתבגרים בלבד. רק אצלנו, בלבאנט, או יותר נכון בדירתנו הקטנה בלב תל אביב יש מודל ראוי לכסילות שאין לה קץ.

המודל, מודל 98, בלי טסט, עם ביצים, בלי מוח ועם ריבואות של מיחושים ומכאובים – נלקח על ידינו ברגע של חולשה מארגז בנחלת בנימין. התרוץ היחידי שאני יכולה לתת לפעולת אל חזור זו הוא שהיה אוגוסט. זה לדעתי מסכם את הענין. במזגן, כשהתעשתתי, ותוך ניגוב שלולית הפיפי הראשונה מיני רבות, הסברתי שמדובר באימון לקראת הבאת ילדים לעולם. (ככל שמתקדם הפוסט הזה אני תוהה מאין עזות המצח ללעוג לטמטומו של האחר בעודי מפגינה אחד מוצלח משלי…).

יוסף פורת יוסף היה באמת חמוד כשהיה גור. כל כך חמוד, שבמשך כארבעה חודשים האמנו שהוא באמת מפחד מהמדרגות והיינו סוחבים אותו מטה מעלה על הידיים. רק כשראינו את קצה זנבו המפזז בעודו טס לקומה שלוש בעקבות כלבה אטרקטיבית – הבנו כמה סתומים אנחנו.

כשגדל – הפך היוסף לקצת פחות חמוד, אבל הרבה יותר מטומטם.

מידי יום היה מתלווה לאב הבית בדרכו לנגריה – רגליו הקדמיות מונחות על המראה של הנוסע, ראשו מזדקר החוצה ושתי אזניו מתנופפות אחורה כצעיפו של סקוטר מן. עד שנסע הוא יום אחד בדרך להוד השרון, מהירות של מאה קמ”ש, כשלפתע קפץ החוצה מהרכב ונעלמו עקבותיו. היינו עצובים, זה נכון. אבל הרבה יותר עצובים היינו כשהתקשרה אלינו וטרינרית חביבה אחרי שבוע לומר לנו שהדביל נמצא, טופל במסירות, והיא תשמח להעניק לנו אותו כנגד צ’ק ארבע ספרתי. הנערה שנשלחה לאסוף אותו נסעה במכוניתה המצ’וקמקת, בחלונות סגורים מחשש לשחוזור הפריצה מאלקטרז. שלושה רחובות מביתנו היא החליטה שהכל תחת שליטה, ופתחה את החלון רק כדי לראות את אותו זנב מפורסם, על אותם רגליים ששופצו באלפי שקלים – נעלמים בהמון הסואן. כמובן ששוב מישהו מצא אותו. (איזה נודניקים – אין לאנשים מה לעשות חוץ מלהציל כלבים?). הפעם האבחון של הוטרינר היה פריצת דיסק ועוד כמה מאות שקלים.

עוד דוגמאות לכסילות:

הגיוני ומצופה מכלב לנבוח כשדופקים בדלת. פחות הגיוני הוא לחזור מטיול שבו בעליך הממורמט מבין שהוא שכח לקחת מפתח ומבקש מיושבי הבית שיפתחו לו. בדפיקה הזאת – למשל, אין שום צורך בנביחות.

גם ללוות את הפקח בהתלהבות חזרה הביתה, תוך כדי הצבעה על הדלת הנכונה – לא מצביע על איזו פיקחות יתרה, זה רק עולה לנו עוד 450 ש”ח.

על מנהגי האכילה הלוקים בחסר שלו, אשר הביאו לו את הכינוי “יוסף מלך השטיחים”, כבר הרחבתי בטור קודם.

עם הזדקנותו של האוויל, גדלים בטור הנדסי מספר התחלואים שלו. פעם אבחנה אותו הווטרינרית ערלת הלב כסובל מאירוע מוחי, ועדיין הבטיחה לי שיהיו לי עוד כמה שנים מאושרות איתו. לו הייתה שומעת את ניגוני היוסף ליד אוזני בשעה חמש וחצי בבוקר, כשהוא מוכן ומזומן ליציאת הבוקר שלו, הייתה מגדירה מחדש את המושג “אושר”.

הייתי ממשיכה לקטר לכם, אבל כבר מאוחר, ולידי עומד יצור מתולתל ושוחר, עיני הקטרקט שלו מביטות בי במבט חום ופזור דעת (יש לו מושג כללי איפה אני, אבל אל תבחנו אותו על כך), זנבו המדובלל מכשכש בהתרגשות, והוא כולו ציפיה לרגע שבו אאנח, אקח אותו על הידיים ואוריד אותו במדרגות כבימי קדם.

לילה טוב!

עוד מהבלוג של חסה חוסכת

תצוגה מקדימה

לב מתעורר

  פחות משלושה  עמודים לפני סוף הספר, כותבת אפרת, המספרת, את המילים הבאות:"הרי גם כשמאבדים אהובים - האהבה שאוהבים אותם לא אובדת. האהבה לא אובדת, ואהבתי - רק בי תלויה". אפרת...

תצוגה מקדימה

אדונית הארונית

מכירים את זה שהתינוק שלכם צורח? שום דבר לא עוזר - הוא לא רוצה לאכול, והחיתול שלו יבש, הוא הרגע קם משינה עמוקה, הבטן שלו לא נפוחה - והוא צורח וצורח. אתם משעינים אותו על הכתף, הופכים אותו על היד, משקשקים, מערסלים, שרים שירים...

תצוגה מקדימה

הנערה שלא רזתה

שתים עשרה שעות ארכה לידת בכורתי אהובתי. שתים עשרה שעות של התרגשות ודמעות, של לחיצות ודחיפות, של כאבים וציפיה לבאות. אחרי שהפורת נולדה, וחובקה, ונשקלה ונלקחה. אחרי שנתפרתי וכוסתי והובלתי החוצה מחדר הלידה, שכבתי במסדרון...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה