במלחמת ההתשה

אז באחד האמשים, כמו שנהג לומר ההונגרי המוכשר קישון (ובואו נקווה שאישטנם פורת יוסף, חמותי ההונגרית וחמת המזג לא תשמע אותי), ובכן, באחד האמשים, ליתר דיוק אתמול באמש, החלה הפורת להתלונן על מיחושים בגרון. ניסיתי ליישם את המלצותי מהפוסט הקודם ובלי טיפת רחמים עצמיים חייגתי ליפה, המזכירה הנאמנה של רופאת הילדים, וקבעתי תור לתשע בבוקר. בנימה הכי אגבית שהצלחתי לסגל לעצמי, אמרתי לאב הבית שמכיוון שמחר אני מוציאה את הנארוטו העברי הראשון מבית הספר, כדאי שאלך לעבודה מוקדם, והוא רק יזרוק אותו בפתח המוסד ואז רק ישליך את הפורת בפתח המרפאה. אב הבית, שלא נעשה באצבע, מיהר להזכיר לי שנקבעה לו פגישה בשמונה בבוקר באיזה חור בדרום הארץ, ושהוא ממש, אבל ממש היה רוצה לתת כתף תומכת בניהול הבית, אלא שפשוט נבצר ממנו.

אז קמתי בבוקר. שיניים ופיפי. קפה ובהיה. השכמת ילדים וירידה עם הכלב. השכמה נוספת של הילדים. הרמת כל הכסאות בבית וטאטוא פראי כדי שהבית יהיה מוכן לשטיפה כשאחזור. מקלחת. יציאה עם שניים נשרכים מאחורי. מסע דרך פחי אשפה. עצירה במכולת של לוי לקנית שוקו. צעידה מזורזת לכיוון בית הספר, תוך שפיכת מררתי על אסיפת ההורים של אתמול ופני המורים לאן עם קולגה כיתתית. פרידה. צעידה מזורזת לכיוון המרפאה. הגעה בשלוש דקות לשמונה. (התור, כאמור, נקבע רק לתשע, אבל מה אכפת לי לנסות?). יש!! אנחנו ראשונות. הרופאה בודקת. אני נשקלת. עוד יש!!! גבהתי בשלושה סנטימטר (???) ה BMI שלי גבוה, ואני ננזפת, עד שכחכוח קטן מעמדת הבדיקה מזכיר לנו שיש כאן גם פורת חולה. וירוס. פתק לבית הספר. יוצאות. מינימרקט שכונתי, כי יש סכוי שהפורת תהיה רעבה בהמשך. שני מילקי. עוד עצירה בארומה, כי רק שוקו חם יעזור לכאב הגרון. שוקו חם וקרואסון שוקולד. אנחנו נפרדות, ואני כבר ממש דוהרת לעבודה. עבודה, עבודה, ידה, ידה – טלפון. הנארוטו העברי הראשון משתנק ומלעלע. רע לו. הוא רוצה הביתה. המנהלת לוקחת לו את השפופרת, מציעה שאבוא ושואלת אם אפשר לתת לו ממתק. זה כבר נשמע לי ממש חמור. אני משאירה את הקולגות הגרמניות שלי פעורות פה ובאמצע ישיבה, וטסה עם מונית לבית הספר. מוצאת אחד גיבור יפני מתייפח, ואפילו לא יודע למה. אישור יציאה. פיצה. קולה. בהחלטה של רגע מציעה ללכת לבדיקת ראיה. הולכים עם הקולה. נבדקים. הפורת מתקשרת מהבית לבשר לי שהתקשרו מהפיצריה כי שכחתי שם את התיק. חוזרים לפיצריה ומגלים ששכחתי את הקולה בחנות המשקפיים. לא נורא, שטויות. קונים עוד פיצה וקולה לפורת. מתחילים ללכת הביתה. עוצרים, ואני חוזרת בריצה לפיצריה לקחת את הקולה. אוף איתי! בית,  מזגן. אויש, איזה בלגן. מי האידיוט שחשב בבוקר על שטיפת רצפה. להוריד את הכלב. הולכת לאסוף צ’ק. כאשה בוגרת, מתוכננת ושקולה, אני לוקחת איתי מעטפת הפקדה, כדי שאוכל להשליך את הצ’ק בבנק בדרך חזרה. מגיעה למשרד. ממלאה מעטפה. הקורא המיוסר מתאר בטח לעצמו שברור ששכחתי לזרוק את המעטפה בבנק.

כל זה – עד השעה שתיים בצהרים.

אדם חלש ממני כבר מזמן היה נשבר, אבל לא אני. לא ככה גידלו אותי הטבטונים.  אני לא מאלה שמרימים ידיים או נוטים לרחמים עצמיים. מה פתאום. אני פשוט כיביתי את הטלפון, הדלקתי את מאוורר התקרה, בעטתי את החתול מהמיטה וצללתי לשנ”צ במתכונת הנרקוזה. עד עכשיו אני עדיין מתאוששת, אבל בהחלט מרגישה שהבאתי כבוד לאבותי המייסדים, ממציאי השלאף שטונדה.