הבלוג של חסה חוסכת

חסה חוסכת

כל מה שיכול להשתבש - ישתבש. וגם אם הוא לא - זה עדיין יעצבן אותי.

עדכונים:

פוסטים: 100

החל מאפריל 2012

I never saw a wild thing sorry for itself.

A small bird will drop frozen dead from a bough without ever having felt sorry for itself.

מצאתי את עצמי מהרהרת בשיר המופלא הזה של ד”ה לורנס, לפני כמה ימים, בעודי יושבת במכוניתי בפקק האדירים בלה גרדיה.

רצף התודעה שלי עבד בערך כך:

מי האידיוט שעף מהאופנוע שלו מנתיבי איילון לתעלה מתחת. (סליחה, אני יודעת שזה לא יפה, וכנראה שעכשיו אחשוש לנצח שמישהו יעלב ממה שכתבתי, אבל אני לא מכירה אותו אישית, ואני בטוחה שהוא לא התכוון לכך, אבל בכל זאת אוגוסט, ופקק…)

כמה אני מרחמת על עצמי.

איך המפקד העצבני הזה של דמי מור ציטט לה את השורות האלה, וגם אמר דברים מופלאים כמו “השפל והגאות של האטלנטי, נדידת יבשות — אלה הם רק חלק מהדברים שבהם אני שולט בעולם שלי”  - ציטוט שאני גונבת בלי בושה ומשתמשת בו בעבודה שלי. (רק שלי, בניגוד לו, לא כל כך מאמינים…)

איך דמי מור יכלה, בזמן צילומי הסרט, לעשות עשר שכיבות סמיכה עם יד אחת בלבד.

כמה אני מרחמת על עצמי.

ואז תהיתי אם אפשר בכלל להפסיק לרחם על עצמך. כלומר, אולי אפשר להבין בראש ששום תועלת לא תצמח לי מזה. אולי אפשר להתענג רגע על פנטוז עצמי: אני, קרירה ואלגנטית, קולית כמו צדפה (או שמא קצין בצבא ארצות הברית), אף אחד לא יכול לתאר מה עובר לי בראש, כולי מפוקסת, מחושבת, לא אומרת דברים שאחר כך אתחרט עליהם, לא מסתבכת עם אף אחד, כי אני כל כך מוצלחת, ויודעת את זה, וכולם יודעים את זה. אולי מחשבה באמת בוראת מציאות קיימת.

ואז אני מוצאת את עצמי עם איזו משימה פעוטה, באמת משהו אידיוטי לחלוטין כמו לפתוח את הבורג המעצבן של המתקן המעצבן שקניתי לנייר הטואלט. ואז הוא נופל. ומתגלגל מתחת לארון. ואז אני זוחלת לשם ואמנם מוצאת אותו, אבל גם שערות חתול במידה שיכולה לייצר חתול חדש, ועוד ג’יפה שאפילו תאור אי אפשר לתת לה, ואז כשאני מתרוממת בהשלמה שתיכף מתחיל פה איזה נקיון, אני חוטפת מכה בראש מהכיור. ומכאן מתחיל כדור שלג של מרמור ורחמים עצמיים, שהולך ותופס תאוצה, עד שמתנפץ על בן בית תמים שבמקרה עבר בסביבה. מכיוון שאצלנו הייקים, שלא לומר טבטונים, לא נאה לילל – הרחמיים העצמיים נהפכים באחת לסמרטוט אדום של זעם שאני תולה מול עיני. כמובן שאחר כך אני מתמלאת אשמה, ומרגישה נורא, ואז מיד מלקה את עצמי למה אני צריכה להרגיש אשמה. בקיצור, לופ בלתי נלאה ובלתי נגמר, שאין לו שום תוחלת ושום תועלת.

ולכן, אני פונה פה לרעי המדענים – שלושה דברים אני צריכה שתגלו את אופן הניטרול שלהם, לפחות בי:

את הצורך לישון, או לפחות את ההנאה הגדולה שאני מפיקה מלישון.

את השימוש בפה – פחות אוכל, פחות סגריות, פחות שטויות שאני אומרת ומצטערת עליהן אחר כך.

וכמובן, את כל נושא הרחמים העצמיים, ששום חן אין בהם, ושמביאים ביחד איתם המון שינה, אוכל, סגריות ושטויות שאחר כך אני מצטערת עלהן.

אה, ואם אנחנו כבר בזה – גם איזה משהו שמסיר שערות לצמיתות.

ושיר שתמיד מתאים לי בהתעטף עלי נפשי:

http://www.youtube.com/watch?v=ijZRCIrTgQc&list=AL94UKMTqg-9Ac0qR26jIGA6FYaz4FFOlx&index=1&feature=plcp&noredirect=1

עוד מהבלוג של חסה חוסכת

תצוגה מקדימה

לב מתעורר

  פחות משלושה  עמודים לפני סוף הספר, כותבת אפרת, המספרת, את המילים הבאות:"הרי גם כשמאבדים אהובים - האהבה שאוהבים אותם לא אובדת. האהבה לא אובדת, ואהבתי - רק בי תלויה". אפרת...

תצוגה מקדימה

אדונית הארונית

מכירים את זה שהתינוק שלכם צורח? שום דבר לא עוזר - הוא לא רוצה לאכול, והחיתול שלו יבש, הוא הרגע קם משינה עמוקה, הבטן שלו לא נפוחה - והוא צורח וצורח. אתם משעינים אותו על הכתף, הופכים אותו על היד, משקשקים, מערסלים, שרים שירים...

תצוגה מקדימה

הנערה שלא רזתה

שתים עשרה שעות ארכה לידת בכורתי אהובתי. שתים עשרה שעות של התרגשות ודמעות, של לחיצות ודחיפות, של כאבים וציפיה לבאות. אחרי שהפורת נולדה, וחובקה, ונשקלה ונלקחה. אחרי שנתפרתי וכוסתי והובלתי החוצה מחדר הלידה, שכבתי במסדרון...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה