הבלוג של חסה חוסכת

חסה חוסכת

כל מה שיכול להשתבש - ישתבש. וגם אם הוא לא - זה עדיין יעצבן אותי.

עדכונים:

פוסטים: 99

עוקבים: 73

החל מאפריל 2012

09/08/2018

אני רוצה לספר לכם על יוני.

כבר כמה שנים שאני רוצה לכתוב עליו אבל תמיד עסוקה בדיוק בתאריך המתאים. עד הסוף כבר תבינו למה…

אני מכירה את יוני מכיתה ה’, עת נכנסנו שנינו לצופים, לשבט מודיעין המיתולוגי בעמק המצלבה בירושלים. אני הייתי בקבוצת הבנות הדי חנוניות יש לומר (לעומת הקולגות שלנו מבתי ספר אחרים, שהיו הרבה יותר מתוחכמות מאיתנו והבינו דברים על אופנה ובנים וגם היו מרושעות כדבעי באותה התקופה), ויוני היה בקבוצה של הבנים החתיכים מ”בית הילד”.

כשהיינו בכיתה ו’ לוהק יוני לתכנית המיתולוגית “ריצ’ רצ’”, ובכך הפך להיות נבדל מהקהל החתיך של הקבוצה שלהם (ששמה היה, אם אני לא טועה “צוללת צהובה”.) ( חבל, חבל על המקום שכל הדברים האלו תופסים בזיכרון המתדלדל שלי…).

בכיתה ח’ הם כבר פחות הפחידו אותנו, הבנים החתיכים, ואנחנו גם כבר היינו טיפה, אבל ממש טיפה פחות חננות. ויוני ואני התידדנו. לא ברור מאיפה ולמה ואיך זה קרה אבל זה פשוט קרה.

בכיתה ט’ עברתי לעיר אחרת ושמרנו על קשר טלפוני, ובסוף אותה שנה אחי הבכור, גוני, נהרג במלחמת לבנון והעולם קרס ואנחנו חזרנו לירושלים.

יוני

ויוני היה שם בשבילי. לאורך כל שנות התיכון. הוא ייעץ לי על בנים והסביר לי למה הם כאלה מניאקים, ואני הסברתי לו על בנות ולמה הן כאלה מפגרות. הוא היה בן בית אצלנו, ורק בשבילו תמיד היו עוגות שבלולים שוקולד. ובגלל שהוא, בין אם התכוונו לכך ובין אם לא, הפך להיות גם קצת תחליף לגוני, אז הוא נהנה לספר לי איזה זכר אלפא הוא, ותמיד ניסה לעשות כל מני מעשי גבורה כמו להשתלשל מהחלון בסלון ולנסות לרדת ממנו אל הסולם של המקלט, בעוד אני מפעילה את כל האסרטיביות שלי בקול מתחנן ומפצירה בו לעלות. וכמו גוני, גם על יוני תמיד ריחף בעיני רוחי צל של מוות בטרם עת. היינו יחד בצופים, ובבית הספר, ויחד הלכנו לגרעין הנח”ל, ומשם הוא כבר המשיך לאחוזי פיקוד ועבר למורן ואני השתחררתי והתחלתי ללמוד בירושלים.

וכל הזמן הזה, כשהיינו בקשר יומיומי או כשחלפו חודשים שבהם לא יצא לנו לדבר, מבחינתי לפחות – הוא היה לי כאח.

יום אחד הלכתי לעשות קניות ולרחוץ את האוטו של אמא שלי. בהיותי מי שאני, כשהאוטו יצא מהמנהרה גיליתי שנעלתי אותו עם המפתחות בפנים. צעדתי בחמת זעם לבית אחותי והשאלתי ממנה את האוטו שלה. נסעתי לבית של אמא שלי לקחת מפתח ספייר וחזרתי לאחותי. הכל היה מעצבן ומיוזע ומיותר לגמרי ורק רציתי לגמור כבר עם הסאגה הזאת. ואז, כשכבר הייתי בבית, ופרקתי את את הקניות שעשיתי, ניגשה אלי אמא שלי ואמרה לי שיוני נהרג בתאונת דרכים. אני לא ממש זוכרת את המילים אבל אני זוכרת סלסלה של ענבים נשמטת וכל הענבים מתגלגלים על הרצפה. ובכי, בכי, בכי… בכי של השלמה שחיכה שם הרבה זמן כי הוא ידע שהוא יגיע.

יוני אייל 1967-1990

יוני אייל 1967-1990

משם כבר כלום לא היה משנה. עישנתי בפעם הראשונה בבית מול אמא שלי, ונסעתי לפגוש חברים, ונסענו להורים של יוני והכל היה מעורפל ועמום ומרוחק.

כשקמתי למחרת בבוקר נזכרתי במה שבחרתי לשכוח ביום שלפני – התאריך היה 5.6. והקניות שנסעתי לעשות היו בגלל יום השנה של גוני, ב 6.6. מצאתי את עצמי בסיטואציה ההזויה שבה אני מתיעעצת עם רוני, אחי, איך אספיק להגיע מהלוויה לאזכרה, שתיהן בהר הרצל. רוני הציע שאקח סנדוויצים ואחכה להם שם. הומור שחור תמיד עבד אצלנו מצוין.

וככה, בכל שנה אני מתכננת לכתוב על יוני ובכל שנה ארועי גוני מסיטים אותי מהמחשבה הזו. לפני כמה ימים, במהלך נהיגה, שמעתי את השיר הזה של כוורת ונזכרתי ביוני שר אותו בריצ’ רצ’ וחשבתי שלכולם כדאי להכיר את יוני, חברי – כאח – לי, ולא משנה באיזה תאריך זה יקרה.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של חסה חוסכת

תצוגה מקדימה

לב מתעורר

  פחות משלושה  עמודים לפני סוף הספר, כותבת אפרת, המספרת, את המילים הבאות:"הרי גם כשמאבדים אהובים - האהבה שאוהבים אותם לא אובדת. האהבה לא אובדת, ואהבתי - רק בי תלויה". אפרת...

תצוגה מקדימה

אדונית הארונית

מכירים את זה שהתינוק שלכם צורח? שום דבר לא עוזר - הוא לא רוצה לאכול, והחיתול שלו יבש, הוא הרגע קם משינה עמוקה, הבטן שלו לא נפוחה - והוא צורח וצורח. אתם משעינים אותו על הכתף, הופכים אותו על היד, משקשקים, מערסלים, שרים שירים...

תצוגה מקדימה

הנערה שלא רזתה

שתים עשרה שעות ארכה לידת בכורתי אהובתי. שתים עשרה שעות של התרגשות ודמעות, של לחיצות ודחיפות, של כאבים וציפיה לבאות. אחרי שהפורת נולדה, וחובקה, ונשקלה ונלקחה. אחרי שנתפרתי וכוסתי והובלתי החוצה מחדר הלידה, שכבתי במסדרון...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה