הבלוג של חסה חוסכת

חסה חוסכת

כל מה שיכול להשתבש - ישתבש. וגם אם הוא לא - זה עדיין יעצבן אותי.

עדכונים:

פוסטים: 100

החל מאפריל 2012

רציתי לכתוב המלצה על הספר “לב מתעורר” של גיל הראבן. המלצה מנומקת, מפורטת, על הדברים שאהבתי יותר ופחות בספר, על הדמויות והמבנה. בסוף יצא לי יותר הסבר קצר על למה קראתי את כל 397 העמודים של הספר הזה בפחות מיממה. פוסט מהאישיים.

29/05/2014

 

heart

פחות משלושה  עמודים לפני סוף הספר, כותבת אפרת, המספרת, את המילים הבאות:”הרי גם כשמאבדים אהובים – האהבה שאוהבים אותם לא אובדת. האהבה לא אובדת, ואהבתי – רק בי תלויה”.

אפרת היתה בת שש עשרה כששני הוריה נהרגו בתאונת דרכים. יותם, אחיה הצעיר ממנה בשנה, חיכה כל הלילה בשדה התעופה שיבואו לאסוף אותו.  אורי הבכור, הידוע גם בכינויו אורים, או מאור, או הכנוי החביב עלי “אחינו” – לקח עליו את הטיפול באחיו הקטנים. הוא עזב את יחידת השדה שעליה פיקד, והמיר אותה בעבודה פקידותית משעממת. הוא כינס את אחיו מידי יום שבת ל”ישיבת קומונה” ובה התקבלו החלטות על דברים גדולים כקטנים. הוא גילה כשרון לעסקי נדל”ן, ועשה חיל בעסקיו. הוא דחף את אחיו למצות את הכישורים שלהם. בכל דירה אליה עבר עם אשתו וילדיו הוא שמר שני חדרים לאחיו. הוא נשא את הכל על גבו, עד שיום אחד הוא כבר לא נשא יותר.

אבי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת ארבע וחצי. אימי נשארה לבדה לגדל ארבעה ילדים. שנתיים אחר כך התגייס אחי הגדול לצבא, כך שאמא שלי ניסתה לשאת בנטל כמעט לבדה. אבל אין לי ספק שאחי, “אחינו”, נשא על כתפיו יותר ממה שבחור בן שש עשרה, ושמונה עשרה, ועשרים, ועשרים וחמש – אמור לשאת. הוא לקח אותי לבדיקות דם כשהייתי בכתה א’ ופחדתי. הוא דיבר איתי על בנים כשהייתי בכתה ט’ ולא הבנתי מהחיים שלי. אני בטוחה שגם עם אחי ואחותי הוא ניהל שיחות ונתן כוחות ופרגן וחיזק. אז באבות שהולכים אני מבינה קצת. וגם באחים גדולים שנהיים פתאום הורים.

ולצערי, גם באחים גדולים שמפסיקים להיות הורים.

אחי הגדול, היפה, החכם והאוהב נהרג בהיותו בן 26, ביומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, לפני 33 שנים.

 

 

guni

 

גוני.

עוד מהבלוג של חסה חוסכת

תצוגה מקדימה

אדונית הארונית

מכירים את זה שהתינוק שלכם צורח? שום דבר לא עוזר - הוא לא רוצה לאכול, והחיתול שלו יבש, הוא הרגע קם משינה עמוקה, הבטן שלו לא נפוחה - והוא צורח וצורח. אתם משעינים אותו על הכתף, הופכים אותו על היד, משקשקים, מערסלים, שרים שירים...

תצוגה מקדימה

הנערה שלא רזתה

שתים עשרה שעות ארכה לידת בכורתי אהובתי. שתים עשרה שעות של התרגשות ודמעות, של לחיצות ודחיפות, של כאבים וציפיה לבאות. אחרי שהפורת נולדה, וחובקה, ונשקלה ונלקחה. אחרי שנתפרתי וכוסתי והובלתי החוצה מחדר הלידה, שכבתי במסדרון...

תצוגה מקדימה

אלגנטיות של קיפוד

אז מה היה שם בעצם: קמתי, התקלחתי, נשמתי עמוק, נפרדתי מבני הבית (הנארוטו ביקש ממני לא להתאמץ, הוא לא באמת רוצה שאסע), ועליתי לאוטו. נסעתי. הגעתי. הקדמתי בחצי שעה (טבטונית, או מה?), שתיתי קפה וקראתי עיתון בתחנת הדלק. הרגשתי כמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה