הבלוג של חסה חוסכת

חסה חוסכת

כל מה שיכול להשתבש - ישתבש. וגם אם הוא לא - זה עדיין יעצבן אותי.

עדכונים:

פוסטים: 100

החל מאפריל 2012

לא. אף אחד לא הכריח אותי. לא שידלו אותי לכתוב פוסט שיווקי. הילדים לא לחצו. בטח לא אב הבית. אני, לבדי לבדי, על הרגליים החולות שלי, הבאתי את כל האושר הזה על עצמי.

09/03/2014

אני באמת לא יודעת מה עבר לי בראש, אבל המחשבה על יומיים בבית, נצורה באחד מהם בגלל המרתון איכשהו נשמעה לי בלתי הגיונית. אולי זאת הגמילה מקפה שהתחלתי באותו זמן ועיקמה לי את השכל הישר. בקיצור, אני לא יכולה להאשים אף אחד מלבד את עצמי. אז התקשרתי לשרון ושאלתי אותה אם בא להם להצטרף. כבר המון זמן לא נסענו ביחד. שרון הרימה את הכפפה ובחריצות האופיינית לה צללה לתוך הרשת בחיפוש אחרי מקומות, אתרים, הפעלות ועוד פעילויות שלא יותירו לנו זמן לנוח.

בדברים האלה אני סומכת לגמרי על שרון. יתרה מזאת – אם היא נגיד היתה מתנדבת לארוז לי – גם את זה הייתי שמחה. באתר של “חוות זית המדבר” שאליה נסענו, נראו אוהלים עם מיטות זוגיות ועליהן פרושות שמיכות מפרוות דובים. ככה לפחות זה נראה בדמיונותיי. כשהתקשרתי לוודא את הנושא – נאמר לי שהכל הבלים והבל ושאני צריכה להביא מצעים ושמיכות מהבית. מכיוון אין דבר השנוא עלי יותר מקור (חוץ מכוסברה) מיהרתי להעמיס את האוטו בכלי לבן, כשהילדים יושבים על השמיכות וראשיהם נחבטים מדי פעם בגג האוטו.

גם נושא האוכל לא היה קל – המשפחה שלי מורכבת ממבקרת מזון קפדנית (הפורת), ממפתח הדיאטה הידועה “דוריטוס וקליק בלבד” (הנארוטו), מזה שאוכל כל מה שיתנו לו כל עוד יש ליד זה בירה (אב הבית) ומאוכלת כל חוץ מכוסברה (תנחשו לבד..). אולי אלף שיחות נעשו ביני לבין שרון בנושא התפריטים והקניות. אני פשטתי על הקצב הקרוב למקום מגורי ורוקנתי את מדפיו. שרון הבינה יש לה כאן מתחרה רצינית הנושא ההגזמה באוכל וביום האחרון התקשרה אלי מספר פעמים כדי שאגיד לה שוב מה בדיוק לקחתי, ולהורות לי להשאיר את חמישים כנפי העוף בבית…

אז ארזנו ונסענו. ונסענו ונסענו. ותדלקנו בבית קמה וקנינו שוקו. והמשכנו לנסוע לתוך הערב המתקרב. ליד באר שבע התקשרה שרון לומר שהם יצאו בערך ארבעים דקות אחרינו לכן לא לחכות להם ולאכול ארוחת ערב עכשיו כי לילה ארוך עוד מצפה לנו… בחושך הדרומי הכבד נסענו לירוחם לחפש מה לאכול. ברחוב הראשי של ירוחם, כן ,כן, יש דבר כזה, מצאנו את פיצרית בן בן, את פיצרית פצץ, את על הגריל ואת זמן איכות. כולם, כפי שהגדירה זאת הפורת נראו “מקומות אני לא ארגיש נוח לאכול בהם”. כאמור, היא מבקרת נוקשה… אז ויתרנו על ארוחת ערב ונסענו לצומת שדה בוקר כדי לפגוש את שרון ומשפחתה וגם את חיים.

דר’ חיים ברגר לוקח אנשים מבוגרים, שלא עוללו כל רע, וילדים צעירים, מעמיס את כל תשעתם לתוף ג’יפ מיטלטל ויוצא איתם לשדות הדרום בלילה לחפש בעלי חיים. האמת היה מצחיק. וגם מענין. וחיים בכלל לא התרגש מקשת המופרעויות שהציגו הילדים והוריהם באותן שעות מאוחרות… ראינו כמה שועלים, ארנבת וגדר שהייתי מוכנה להישבע שהיא עיניו המנצנצות של טורף כלשהו. מצאנו מאורה של דרבן וקוצים. שתינו תה מדברי ואכלנו עוגיות מדבריות. אני למדתי איך למצוא את כוכב הצפון, והילדים לא למדו כלום חוץ מזה שזה נורא כיף לצרוח כשהג’יפ דוהר לו במעלה הסוללה ובמורדה.

nught

אז ההמלצה הראשונה לי לטיול בדרום היא לפגוש את חיים ולנסוע לספארי הזה… http://www.negevjeep.co.il/

עייפים אך עייפים הגענו לחוות זית במדבר. בגלל השעה המאוחרת לא עצרנו בכלל להסתכל מסביב ומיהרנו לסדר את האוהל. מסתבר ששמיכות דובים אין, אבל סדינים ושמיכות קיבלנו מכיוון שזכינו לתואר המפוקפק “הפראיירים שהזמינו דרך bookin”.

למחרת קמנו. אני לא אגיד שהתעוררנו כי חלקנו, לפחות, העביר את הלילה בכיסופים לשמיכות שפרושות באוטו, ושיכלו להקל על הקור הגדול. מכיוון שתנור גדול חימם את האוהל, אפשר לומר שחלקנו פשוט מחפשים ממה לסבול… אחרי ארוחת בוקר כהלכתה, שכללה בעיקר פחמימות ריקות, התפנינו להביט סביב. חוות זית במדבר משתרעת על שטח גדול. יש בה אוהלי אינדיאנים שיכולים לארח עשרה מבוגרים, וגם כאלה קטנים יותר. יש בה שירותים נקיים שבמקום קירות מחופים בקני סוף, ושמיים מעל. יש מקלחות בסגנון השירותים, שדרך קירותיהן אפשר לשמוע שיחות מאד משעשעות של המשתמשים. אני, למשל, שמעתי שני גברים מנהלים שיחה על מידותיה  וחן גזרתה של אחת משותפותיהן לטיול. שאפו לרונית! חוץ מאוהלים יש עוד כל מני אופציות לארוח במקום. את כל היופי הזה מנהלים בני הזוג צרפתי, שחיים במקום עם ילדיהם.

אז חוות זית המידבר היא המלצתי השניה.  http://www.zaithamidbar.co.il/ 

 

2

מרוב הסתלבט לקח לנו שעתיים לצאת מהמקום. בשניה שנכנסנו למכוניות הודיעה הפורת שהיא רעבה ורוצה ארוחת בוקר. החלטנו שניסע למצפה רמון ונראה מה קורה בדרך. כל זה עוד יכול היה לעבור בשלום, אלמלא גילתה הפורת שהיא עדיין נועלת את מגפי הפרווה מהבוקר ולא נעלי ספורט. גמלים עצרו את דשדושם, בדואים הפסיקו לגנוב מכוניות, השמש במדרשת בן גוריון דום – הכל עצרו והאזינו לצרחות והיללות שבקעו ממכוניתנו. כל האושר הזה נמשך עד שהגענו למצפה רמון. לשמחתנו, הסתבר שלאב הבית יש חברה טובה שגרה שם. כשהתקשרנו אליה לשאול איפה אפשר לאכול, היא הזמינה אותנו לבית הקפה שהיא מנהלת ושנקרא “הדסער”.  מקום מקסים מאין כמוהו. האנגר גדול, שבו מוכרים גם מוצרים אורגניים. עוד יש בהאנגר גלריה של אמנים מהאזור, ומדפים עם ספרים שנמכרים במחיר סמלי. בחוץ יש גינה מתוקה עם עוד מקומות ישיבה. והכל רגוע רגוע. זמן מדבר. נורית, חברתו של אב הבית, אמרה לנו שמכיוון שהיא הודיעה לעובדי המטבח שמגיעות שתי מכוניות (שזה אנחנו), אז עכשיו המקום בסוג של לחץ. הם לא רגילים לכל כך הרבה אנשים בבת אחת… הילדים ישבו בפנים, הגדולים ישבו בחוץ – סידור נוח לשני הצדדים בלי ספק. הילדים הזמינו מכל הבא ליד – פיצות ושייקים ושקשוקות – שהסתבר שהם לא ממש כמו שעושים אותם בתל אביב. מנה אחר מנה הגיעו הצלחות אלינו החוצה. אם תשאלו אותנו, הגדולים, במצפה רמון עושים את זה יותר טוב. הילדים לא האמינו שזה קורה להם – הכל עם עשבים ודברים מוזרים. צוות המטבח איבד את ביטחונו במידה מסוימת. הגיעו הדברים לידי כך שכשהמלצרית הביאה שייק לבכורה של שרון היא אמרה: “אני לא בטוחה שזה יצא טעים”. אז אנחנו שוב שבענו. הילדים שוב נשארו רעבים.

אז המלצתי השלישית היא “הדסער” באזור התעשייה של מצפה רמון. http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15772. תחפשו את נורית, או נורה כמו שקוראים לה שם. גם אם היא איננה, כולם שם נחמדים.

כך בכוחות מחודשים נסענו לטייל במכתש רמון. מילאנו בקבוקים והתאפרנו בחול הצבעוני. ליטפנו יעלים. נסענו לעין סהרונים כדי לגלות שבדיוק אין בו מים. היה כיף, אבל כבר נהיה מאוחר וצידנית מתפקעת מבשר חיכתה לנו באוהל. 

אכלנו ואכלנו וצחקנו ושוב אכלנו עד שכבר נהיה מאוחר והתארגנו לשינה. הנארוטו עוד הצחיק אותנו בחושך, כשחיקה אותי מטיפה לילדים מוסר על איך כשאני הייתי קטנה הסתפקתי במועט, ובאווירה טובה זו נרדמנו כדי להתעורר מספר דקות אחר כך לקול בלון גז מתגלגל לתוך האוהל. הבחור החביב שעובד בחווה נדהם לגלות אותנו ישנים בשעה שמונה בערב.  האמת היא גם אנחנו נדהמנו שכל כך מוקדם, אבל פינינו לו באצילות קצת מקום כדי שיחליף את בלון הגז של התנור, והמשכנו לישון. אין צורך לומר שחלק מאיתנו סחב את כל השמיכות מהאוטו והתכסה בהן.

למחרת ארזנו הכל. שוב שמתי לב לעובדה המדהימה שתמיד בדרך חזרה חסר מקום בתיקים שהיו ארוזים למופת קודם. נפרדנו מהחווה ומבעליה המקסימים, ונסענו לעין עבדת כדי לגלות שמדריכי שבט כלשהו בראשון לציון באו לעשות טיול הכנה לקראת פסח. גם אני הייתי בצופים, אז אין לי הרבה לומר להגנתי חוץ מזה שכנראה שאני מזדקנת. אבל הם יודעים לעשות רעש, הילדים האלה…. כל התקשורת היתה בצרחות, וכללה שמות וכינויים לאין ספור. “שוני, אתה יושב ליד קשקש. רגע, תעשו מקום לבוכמן, ליד מיצי, איפה שפיצי…” וככה זה המשיך והמשיך ואנחנו נחפזנו להתקדם לפניהם למסלול האתגרי שארגנה לנו שרון. ההערכה היתה ששלוש – ארבע שעות יספיקו כדי לגמור את המסלול, אלא שאז הסתבר שכבר אי אפשר להכנס למים, וממילא עשרות בני תשחורת קולניים דרכו על עקבינו, כך שטיפסנו במעלה, כולל סולמות ונקיקים, ותוך פחות משעה מצאנו את עצמנו אוכלים ארטיקים בחניון למעלה. גם על המסלול הזה אני מאד ממליצה, אבל עדיף לעשות אותו עם ילדים בני שמונה ומעלה, לדעתי…

עין עבדת http://www.parks.org.il/ParksAndReserves/enAvdat/Pages/default.aspx

הטיול נגמר, איך לא, בביקור במקדונלדס וארומה. שרון עוד נסתה לשדל אותנו לעשות את עין עקב, ואם הבנתי נכון, היא ומשפחתה אכן עשו זאת, אבל אנחנו נסענו הביתה. ומה היה  המשפט הראשון שנאמר כשנכנסנו הביתה?

“אני רעבה”.

 

 

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של חסה חוסכת

תצוגה מקדימה

לב מתעורר

  פחות משלושה  עמודים לפני סוף הספר, כותבת אפרת, המספרת, את המילים הבאות:"הרי גם כשמאבדים אהובים - האהבה שאוהבים אותם לא אובדת. האהבה לא אובדת, ואהבתי - רק בי תלויה". אפרת...

תצוגה מקדימה

אדונית הארונית

מכירים את זה שהתינוק שלכם צורח? שום דבר לא עוזר - הוא לא רוצה לאכול, והחיתול שלו יבש, הוא הרגע קם משינה עמוקה, הבטן שלו לא נפוחה - והוא צורח וצורח. אתם משעינים אותו על הכתף, הופכים אותו על היד, משקשקים, מערסלים, שרים שירים...

תצוגה מקדימה

הנערה שלא רזתה

שתים עשרה שעות ארכה לידת בכורתי אהובתי. שתים עשרה שעות של התרגשות ודמעות, של לחיצות ודחיפות, של כאבים וציפיה לבאות. אחרי שהפורת נולדה, וחובקה, ונשקלה ונלקחה. אחרי שנתפרתי וכוסתי והובלתי החוצה מחדר הלידה, שכבתי במסדרון...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה