הבלוג של חסה חוסכת

חסה חוסכת

כל מה שיכול להשתבש - ישתבש. וגם אם הוא לא - זה עדיין יעצבן אותי.

עדכונים:

פוסטים: 100

החל מאפריל 2012

11/11/2013

בעת שרותי הצבאי הצלחתי לשרת במקומות מרהיבי עין, בעונת השנה הגרועה ביותר שאפשר לדמיין. ככה קיבלתי את תקוע ונבי מוסא בקיץ, ואת החרמון ורמת הגולן בחורף. כיף גדול גדול. ועדיין, נשארה לי פינה חמה בלב לרמת הגולן, אולי כי אותה חרשתי בהליכה ארוכה בדרך ממחנה קלע לנפאח, בבריחתי הגדולה הביתה אחרי שהשאירו אותי שבת. (עגיל לא תקני. שלושים ושנים טרמפים עד הבית. יבוא יום וגם על זה יהיה מותר לספר…).

לכן שמחתי מאד כשחברותי הנמרצות מהמסע לפרינאים ארגנו טיול של סוף שבוע לאזור. כמובן שטרחתי לתבל את שמחתי בקיטורי עתק על המרחק והניג’וס, אבל זה היה יותר כדי להצדיק את השם הטוב שיצא לי..

רק נושא ההגעה לשם עלה לנו במשהו כמו שניים שלושה ימי עבודה. כביש שש או כביש החוף? ואיפה נפגש? בראש העין בחניון עלום? בסינמה סיטי? באלונים? ומי תנהג? ובאיזה אוטו? מה להביא? בקיצור, מילים זרמו כבניאס ברשתות השונות, עד שלבסוף נפגשנו, חברות צוות 2 בהרכב חסר (האופנתית שביננו בחרה משום מה לחגוג את יום הולדתה בוינה. לך תבין אנשים…) בחניון של סינמה סיטי ושמנו פעמינו צפונה. ככל שהתקדמנו בדרך, הודיע לנו מיודענו מר וויז, שהסכוי שנגיע לאגמון החולה לפני סגירתו בארבע הולך ומתמעט. תפילות, התכווננויות ושליחת אנרגיה למרום לא עזרו, וכשהבנו שאפסה תקוותינו, עצרנו בלב מתרונן ליד קיבוץ קדרים לשתות קפה ולצפות בשקיעה.

בשש וחצי בערב, חמש שעות אחרי שיצאתי מהבית, הצלחנו להגיע לכפר סאלד, קיבוצה של חברתנו המתרוננת. נשיקות וחיבוקים, קפה ומאפים, חלות מתוקות של הסוורת, המון המון חיוכים ושמחה בלב. המטורפת (שם בדוי אבל בהחלט מתחרז), הקרינה בפנינו מצגת שעשתה לקשישי קיבוצה, נזכרנו וצחקנו וצווחנו כראוי לקבוצת נשים מטופשת, ובהמשך ישיר הזדרזנו לצאת לאכול משהו, לפני שהפחמימות המורכבות מהחלות יספיקו להתפרק…

האוכל היה מצוין, המלצרית שמרה על קור רוח, והרעש שהצלחנו להפיק עלול היה להביע עלינו את זעמם של אנשי השרות הסייסמולוגי, במיוחד לנוכח קרבתנו היחסית לטבריה.

כשחזרנו הודיעה המטורפת שמכיוון ששערי האגמון ננעלו בפני המאחרות, הרי שמחר, שבת קודש, נקום בשש כדי להתייצב עם מאכילי העגורים כבר בשש וחצי. פטרנו אותה בביטול ופנינו לביתה של המתרוננת כדי להשליך מזרונים מעלית הגג שלה ולשנעם בשיירה ארוכה לבית הקשישים של כפר סאלד. בדרכנו, מזרונינו על ראשנו, הופתענו לגלות כמות נכבדת של בנות עם תיקים בואכה בית המתרוננת. חישוב מהיר העלה שאחת עשרה בנות החליטו בסוף לישון בבית מסודר, כראוי למלכות, ורק שש  אמיצות וראויות שרדו את הלילה בבית הקשיש (ובעיקר את הנחירות של הפסיכולוגית) כדי לספר.

מאלה וגם מאלה לא נחסכה הקימה המוקדמת. המטורפת, כראוי לשמה, הצעידה אותנו כאחרונת הקלגסים אל המכוניות בשביל לגלות שבשש וחצי בשבת בבוקר גם העגורים לא קמים. כאילו לא די בכך, נפנפה לנו המנהלנית לשלום ופצחה בריצה לאורך מסלול הצפרות, רק כדי להצטרף אלינו כעבור שעה ושישה וחצי מייל, ובכך להעמיק את רגשי הנחיתות שלי בעוד ארבעה עשר, חמישה עשר קילו..

מאזן האימה ביננו שב והתאזן כמה דקות אחר כך, כשהמנהלנית גילתה שיש לה פנצ’ר באוטו והסכימה לקבל את עזרתו של נהג אוטובוס בהחלפה. פחחחח…. אני הייתי עושה את זה בלעדיו…אז מכיוון שהיא לא האמינה לי שאני יכולה להחליף פנצ’ר לבד (לקחת את האוטו של אמא בלי רשות בשמינית. גם את זה עדיין אי אפשר לספר), התנחמנו קבוצתית באכילת קצת שקדים ותמרים.

ואחרי כל השקט הזה החל מחול שדים של כניסות ויציאות מרכבים, שיחות טלפון קדחתניות, התברברויות, מפות שנשלפות, העלמויות מצערות של קליטה לווינית דווקא ברגעים קריטיים, ובעיקר שליחת צילומים של דברים שכרגע התרחשו לאלו שהדברים האלה בדיוק התרחשו ל ה ן. המחול הופסק לפעמים לעצירות אכילה, לנסיונות של המתרוננת והמטורפת לשכנע אותנו שמדובר רק בכמה טיפות סוררות בעוד אלוהים שופך עלינו קיתונות של מים מהשמיים ולמרידות לא מתוכננות אך בעלות רוח קבוצתית נחושה.

הרגע הרגוע והשקט היחיד היה ליד אנדרטה עוצרת נשימה בשם “ארז השמונה”, לזכר שמונת חיילי גדוד הסיור 138 של השריון. כאן התאפסנו קצת, הקשבנו לסיפוריהן האישיים של המטורפת והמתרוננת מתקופת מלחמת יום הכיפורים ומבחינתי, קיבלתי עוד חוט שקושר אותי לרמת הגולן שאני כל כך אוהבת.

את הדרך לבוקעתה העברתי בג’יפ של המטורפת והדוגמנית. המטורפת היתה אחראית על הניווט. רק שתבינו שהמטורפת קיבלה בסוף המסע לפרינאים את קולות הקבוצה לצאת למסע נוסף כמלווה, דבר המעיד על ההערכה הרבה שחשנו כלפי יכולות ארגון הטיולים שלה. בעודנו נוסעות בנחת ומרכלות הזדעקה לפתע המטורפת: “תעצרי! אנחנו נוסעות דרומה במקום צפונה”. “איך זה יכול להיות?”, פטרה אותה הדוגמנית “הרי לפניך השלט המצביע למג’דל שאמס”. “לא! זה לא יכול להיות. מג’דל שאמס לא אמורה להיות בכיוון הזה. או שהיא לא נמצאת במקום הנכון או שהשלט טועה”. ככה הסתובבנו, הקפנו את הר בנטל סחור סחור, רק כדי למצוא את עצמנו שוב שאותה הצומת, ככשהמטורפת מסובבת את המפה שוב ושוב ומנסה להבין איך זה יכול להיות שבלילה בהיר אחד ארזו תושבי כפר דרוזי שלם את מיטלטליהם ועברו לדרום הרמה בלי לתאם איתה את זה מראש. הדף לא יסבול את החרפות שהמטירה הדוגמנית על ראשה של המטורפת בעוד אני משתנקת ובוכה מרוב צחוק במושב האחורי. כשהצלחנו להצטרף שוב לבנות בארוח דרוזי תיירותי משהו, הצלחתי לצלם את הדוגמנית מתארת את הסיפור, ומיהרתי לשלוח את הסרטון כל הדרך לטיול הפורץ של מלכת המדבר לגווטמאלה, למען יראו כמה ראויות אנחנו לתואר..

שלוש שעות וחצי ארכה הנסיעה חזרה למרכז. הפסיכולוגית נהגה כל הדרך כי לא היה לה ביטוח לנהגים אחרים. אני ליהגתי כל הדרך כדי לשמור עליה ערה. מצטערת, חברים, בנואשותי הייתי חייבת לטנף על כל מי שאני מכירה וגם לגלות את סודותיו הכמוסים. בסינמה סיטי חיכה לנו הרכב של ה’ טובת הלב, שהיתה אמורה להחזיר אותי לתל אביב. אורות הסינמה סיטי נראו לנו כנווה מדבר, אבל כמו בכל פאטה מורגנה ראויה לשמה, הדקלים והמים המפכפכים נגוזו בשניה שה’ טובה הלב החווירה והודיעה לי שהיא איבדה את המפתחות של הרכב.

עוד מהבלוג של חסה חוסכת

תצוגה מקדימה

לב מתעורר

  פחות משלושה  עמודים לפני סוף הספר, כותבת אפרת, המספרת, את המילים הבאות:"הרי גם כשמאבדים אהובים - האהבה שאוהבים אותם לא אובדת. האהבה לא אובדת, ואהבתי - רק בי תלויה". אפרת...

תצוגה מקדימה

אדונית הארונית

מכירים את זה שהתינוק שלכם צורח? שום דבר לא עוזר - הוא לא רוצה לאכול, והחיתול שלו יבש, הוא הרגע קם משינה עמוקה, הבטן שלו לא נפוחה - והוא צורח וצורח. אתם משעינים אותו על הכתף, הופכים אותו על היד, משקשקים, מערסלים, שרים שירים...

תצוגה מקדימה

הנערה שלא רזתה

שתים עשרה שעות ארכה לידת בכורתי אהובתי. שתים עשרה שעות של התרגשות ודמעות, של לחיצות ודחיפות, של כאבים וציפיה לבאות. אחרי שהפורת נולדה, וחובקה, ונשקלה ונלקחה. אחרי שנתפרתי וכוסתי והובלתי החוצה מחדר הלידה, שכבתי במסדרון...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה