הבלוג של ליה די-נור

LeelaHeart

עדכונים:

פוסטים: 8

החל ממרץ 2013

בילדותה רונה אהבה לנסוע לחיפה. אהבה את המעבר בין העיר לכבישים הארוכים ארוכים, היה שם מלא אופק. ישובה במושב האחורי, חגורה, אפה צמוד לזגוגית החלון כל כולה מצפה לשלב הזה שאישוני העיניים מתמלאים בכחול העמוק של הים שמלווה אותן לאורך הנסיעה עד שנדמה היה לה שכל העולם מתקיים בגוונים התכולים האלה. בעיקר אהבה לנדוד בדמיונה אל האופק ולנסות לגלות איזה חיים יש שם, אי-שם איפה שהשמש בוחרת ללכת לישון.

דירת הגג של סבתה הייתה בחלק הגבוה של חיפה, הן היו צריכות לטפס למעלה עם האוטו הקטן, בסיבובים סיבובים כשגיר ההילוכים משמיע את קול הסחיבה עד שהיו מגיעות לרחוב התלול. כשהיא הייתה ממש קטנה היא פחדה שהאוטו יידרדר במורד הרחוב. את אמא שלה זה הצחיק ובפעם הראשונה שהיא ממש פחדה אז אמה חיפשה, מצאה והניחה אבן גדולה מאחורי הגלגל והבטיחה לה שהאבן תשמור שהאוטו לא יתגלגל למטה והיא סמכה על האבן הגדולה. גם לדירה הן היו צריכות לטפס, מדרגות מדרגות עד שהיו מגיעות לדירת הגג. היא כל כך אהבה את הנוף שהתגלה חלקית כבר בדלת הכניסה. כל רצועת הים הייתה פרושה לפניה, שכונות, בתים, ירוק של יער, מסגד, מרבד שלם של חיים היה שם. ציורי הקיר שהקיפו את רצפת הגג היו צבעוניים ושובים, פרחים וקשתות, סמלים של שלום וציפורים, בשילוב של כריות על הרצפה הילכו בה קסם.  אף בית שהיא ראתה עד אותו היום לא היה נראה ככה. בכולם היו פינות ישיבה מסודרות, חדרים מוגדרים , אבל שם בבית הכל היה אחר, אפשר היה לשבת על הרצפה, הכל היה צבעוני, הכל היה פשוט ויפה. והיא, סבתה, לא הייתה אישה פשוטה. בכלל לא. אשת אשכולות, ידעה שבע שפות על בוריין, חידשה את השפה העברית ביחד עם אליעזר בן-יהודה, אשת רוח והגות, יפיפייה ופתיינית, בעלת ממון ונכסים לרוב, כל כולה תאווה לחיים ולהנאה.

אותו בוקר שהן נסעו לבקר אותה, לא היה יום שמח, היא ידעה שסבתה חולה כבר תקופה ארוכה. הרופאים אמרו שיש לה נשמה של חתול. שמונה פעמים היא הייתה על ערש-דווי וכל פעם קמה כמו עוף החול ממחלות ותופעות סופניות לעוד סיבוב של חיים. זה היה הסיבוב התשיעי שהמחלה הגיעה לביקור אצלה. כשרונה נכנסה לתוך החדר בו סבתה שכבה היא הרגישה איזו תחושה מוזרה בתוך הבטן אבל לא ידעה להגדיר אותה, בחדר היו רק מיטה וכיסא. במיטה שכבה סבתה, צנומה. היא הופתעה, האישה הגדולה פתאום הייתה שק של עור שתלוי על עצמות.העור שלה היה צחור ורך, כל כך רך והפנים שלה היו קסומות. כל כך שלוות וכל כך יפות, אחר כך סיפרו לה שזה נקרא הלבלוב האחרון, לפני שאחד עוזב את הגוף הפיזי שלו, במחוות פרידה על כל התקופה המשותפת האור שניבט מהעיניים והשלווה שנסוכה על הפנים הם מלאי חסד. היא סימנה לרונה להתקרב אליה, רונה חשבה על זה שהנה היא כבר קצת אחרי גיל 17 ויש לה מלא דברים לספר לה, כי לא יצא להן להיפגש הרבה, אבל באוויר עמד משהו אחר לגמרי, היא התקרבה מאד לפני סבתה, היה שם ריח מוזר.

סבתה לחשה לה בקול מאד שקט שהגיע זמנה, קוראים לה, היא צריכה ללכת וחשוב לה מאד שרונה תדע שבתוכה יש את הכוח לעשות שלום בין השחור ללבן. יש לה את היכולת לעשות את השלום בתוך המשפחה ומחוצה לו. אמא שלה עמדה בצד ושמעה את הדברים. רונה הייתה נבוכה אבל בעיקר הייתה דרוכה לא לפספס מילה היא הרגישה שאלו דברים חשובים, היא ניסתה להבין בדיוק למה היא מתכוונת אבל האמת שהיא לא כל-כך הבינה. היא ידעה שהמשפחה שסועה בגלל הבדלי גזעים וצבעים, היא ידעה שבתוכה התקיימו המון כיוונים והמון רצונות ותחושות אבל היא בכלל עוד לא הבינה למה זה ככה ולמה תמיד אמרו לה שיש בה משהו מיוחד. בעודה מנסה להבין ולחשוב ביקשו ממנה לצאת החוצה, עכשיו סבתה רוצה לדבר עם אמא שלה. דווקא היא רצתה להישאר ולהקשיב זה סקרן אותה מאד. היא לא רצתה לצאת. סבא שלה הניח יד על כתפה והוביל אותה החוצה, סבה גם סקרן אותה, גם איתו היא לא נפגשה יותר מדי עד אותו היום, אבל כשהם יצאו החוצה לגג היא טבעה בציורים, בקשתות הצבעוניות ששכחה לגמרי מקיומו, נשענה אחורה על כרית ולרגע זה היה כאילו היא חיה בתוך חלום צבעוני והרמוני.

בדרך הביתה אמה ביטלה את דברי סבתה ואמרה בהינף יד “אל תיקחי ברצינות את מה שהיא אמרה לך, היא אישה קצת משוגעת, זה ידוע. היא אמנם לא מזיקה לאיש וכוונותיה טובות אבל היא חיה בעולמות קצת אחרים, עושה סיאנסים וכל מיני שטויות כאלה היא מתקשרת עם מתים, היא לא כל כך נורמלית”.  ורונה, רונה אהבה את הלא נורמליות הזו, היא הרגישה שגם היא קצת לא נורמלית כזו.

סבתה עזבה את גופה כמה ימים לאחר מכן. היה כתוב על זה בעיתונים ואנשים דיברו על זה, ואצלה בתוך הראש לא הפסיקו להדהד המשפטים האחרונים שנאמרו לה.

עברו כמה שנים עד שהיא התחילה להבין למה סבתה התכוונה. היא גילתה עולמות שלמים ופרמה לאט לאט ובכוח רצון אדיר קשרים קשרים, חלקם היא אפילו הרגישה שלא היו קשורים בה אלא רק השפיעו עליה, כמו כוכב שמפסיק להתקיים בחלל ורק הגוף האנרגטי שלו מנצנץ לנו ממרחקים, היא הרגישה שהיא פורמת הרבה קשרים של השושלת הנשית המכובדת שהייתה מאחוריה, הרגישה את חוסר האונים מול הקשרים עם אביה שאליהם בכלל לא ידעה איך לגשת (עד שאחד, יחידי ומיוחד אימץ אותה כבתו, ונתן לה את הביטחון לגשת גם לשם), הרגישה את כל כובד מורכבות המשפחה לדורותיה חיה בתוכה, והיא הרגישה את סבתה שומרת עליה מלמעלה. פעם בכמה שנים טובות היה מגיע איזה סימן גשמי בתוך המציאות שמזכיר לה שהיא נמצאת, סוככת, ואת הדברים האלו שהיא אמרה לה, אז בחיפה.

סימן כזה פתאום הגיע לפני כמה שבועות. היא הופתעה. תפס אותה לא מוכנה. פתאום בערב.

הימים של תחילה השנה, תקופת חגי תשרי,תמיד מביאים איתם ומציפים בנוכחותם תחושות ורגשות נוספים, שלא קיימים בימי חול, כל המערכת מתחדשת בחוץ והמערכת המנטלית לא נשארת מאחור. התדרים הנוספים האלה מורגשים, והם הובילו אותה. מצאה את עצמה על הכביש לחיפה. לבית הקברות, שם הייתה לה סבתא אחרת שגם איתה היא לא נפגשה הרבה וגם איתה היה לה קשר נשמתי. היא רצתה לדבר איתה קצת.

היא טיפסה במעלה השביל התלול, מזל שכבר לא חם כל כך ויש לפרקים זרמי אויר מחיים. היא נעמדה רגע להסדיר את הנשימה והסתכלה מסביב על כל המצבות, האבנים שטבולות בתוך ירוק של עצים גבוהים, ותיקים ומטופחים. הודיה עמוקה הציפה אותה וחום התפשט לה בבטן, זה היה נעים. היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לחלקה אותה חיפשה.

כשירדה בחזרה לרכב היא שמה לב שהרכב חונה ממש בעלייה והיא נזכרה באבן השומרת שהאוטו לא ידרדר, היא הרימה את מבטה והסתכלה לשמיים, הם היו לפני שקיעת השמש, לפני שהצבעים היפים מגיעים ממש בקו התפר שאפשר להרגיש שעוד שנייה יוכרז שתחילת סוף היום החלה, והרגישה אותן, את הסבתות. חשבה על  חברת “אפל” כמה גאונה שקראה לתוכנה שלה “קלאודס”, ועל הבקרים שהיא קמה ורואה שבלילה האייפד והאייפון שלה דיברו, החליפו מידע והתעדכנו וכל זאת בלי שום חוט שמקשר ביניהם מבלי שאף אחד לחץ על משהו בכדי שזה יקרה. עננים. התדר התקשורתי שמתחיל בעננים.

אומרים שהשמיים הם הגבול, היא הרגישה שהשמיים הם בדיוק, ממש רק ההתחלה.

עוד מהבלוג של ליה די-נור

Thumbnail

בודהה לפני השינה; משהו חדש וטוב

כשהייתי קטנה ורציתי לשמוע סיפור הייתי בוחרת את הספר לפי הציורים והסיפור שנשזר מתוכם. בזמן ההקראה המילים היו משייטות מסביבי כמו מנגינה נעימה שהטון הוביל אותה, את חלק מהמילים זיהיתי (הבנתי) אבל החוויה הסיפורית, והזכרון...

תגובות

פורסם לפני 7 years
Thumbnail

"להציל את אצידופילוס"; מלווה ילדים לאורח חיים בריא ונכון

"אָצִידוֹפִילוּס הִתְהַלֵּךְ בִּדְאָגָה עַל הַסִּיסִים בַּגָּדָה וְהִשְׁקִיף עַל בֵּיתוֹ וְעַל גִּנָּתוֹ הַחֲרֵבָה.  בִּיפִידוּס יְדִידִי, אָצִידוֹפִילוּס קָרָא, חַיָּבִים לְכַנֵּס אֶת כָּל...

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

אריק איינשטיין בריפוי האישי שלי

את הסרט מציצים ראיתי פעם ראשונה אני חושבת בגיל 10 או אולי קודם לא זוכרת, אלה היו החבר׳ה של אבא שלי. צבי שיסל, מונה זילברשטיין.. והסרט תמיד היה בבית אלו היו הזכרונות הנוסטלגיים של אמא שלי (שנפרדה מאבי עוד בינקותי) שהיתה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים