הבלוג של ליה די-נור

LeelaHeart

עדכונים:

פוסטים: 8

החל ממרץ 2013

היא באה אליי כל כך בוכה שלא ידעתי מה להגיד, פשוט חיבקתי אותה. הרגשתי שהדמעות שוטפות דברים כל כך עמוקים ושהיא פשוט לא מוצאת את המילים. הכנתי לנו כוס תה חם ואחרי שהיא נרגעה קצת שאלתי אותה אם קרה משהו. היא הרימה אליי זוג עיניים נוצצות גם מהבכי אבל לא רק, נצץ שם משהו נוסף, אני חושבת שזה היה אור הנשמה שלה. היא סיפרה לי שהמון זמן היא מנסה להשתחרר ממשהו, ובתקופה זו בעצם שבע שנים עברו מהיום שדרכיהם הצטלבו, מחזור קוסמי, ואפילו שהיו לה שלוש נקודות יציאה בדרך, כל פעם מחדש הבהילו והכניעו אותה הכאב, הבושה והפחד ממה יגידו, החוגים המשותפים, המורים, מאיך שהוא מציג אותה, ממה שהוא מספר עליה. ובתקופה האחרונה בעצם מה שהטריד אותה יותר מכל, זה איך הקרקע אצלה הייתה כל כך פורייה לטיפוס שכמותו להתביית עליה. הסתכלתי עליה והוצפתי אליה באהבה גדולה, אני מכירה אותה שנים רבות אבל בעצם רק בשנים האחרונות התקרבנו, מאד. זה היה תהליך איטי, למצוא את השביל לידידות אמת כזו עד שהיא לא תפחד לספר לי כלום ולא תפחד להסתכל שם בפנים ולדעת שהכל בסדר. אבל באמת, לא כמס שפתיים.

והיא התחילה לגולל, ממש מההתחלה שהיא מצאה מכתב שלא מוען אליה שבו הוא כתב שהוא בכלל לא רוצה ולא אוהב אותה אבל הוא מרגיש שהיא תהיה לו טובה, גם באיך שהיא מטפלת בו וגם בחומר, הייתה לה נקודת יציאה אז אבל היא רק רצתה שיאהבו אותה והיא קנתה את התירוצים והמענות שנתן ולא הרפה ממנה באובססיביות מספר ימים ברצף כשאימתה אותו עם המציאות, היא אמרה לי שאולי זה קשור לזה שתקפו אותה מינית כשהייתה בשנות העשרים המוקדמות שלה, ואפילו שהיא הדפה אותו ונחלצה משם, כשהיא התקשרה מיד אחרי למבוגר האחראי היחיד שהיה לה בסביבה, מושפלת וכואבת אז התשובה שהיא קיבלה הייתה- “מגיע לך. תמיד אמרתי לך שאת סקסית מדי ויפה מדי, ומפתה מדי”. והיא רצתה שיעטפו אותה ושירימו את העולם בשבילה ויענישו אותו ויכו אותו על מעשיו, אבל עולם כמנהגו המשיך ואיש לא נלחם בשבילה או רצה לשמור עליה. ואז היא הכירה את המשפחה שלו והיא ראתה שאבא שלו לא ייחס שום חשיבות לאמא שלו, מעולם. היא הייתה כמו משרתת בבית ללא שום נוכחות, שנים על גבי שנים. הוא תמיד אמר לה שאבא שלו הוא המורה הכי טוב שלו כי הוא מורה לו מה לא להיות. והיא האמינה לו. היו לו כל מיני תיאוריות על אהבה, מה זאת אהבה. שזה לא קשור למי שעומד מולו, לא קשור לבת הזוג שלו שזה קשור לחווית האהבה הכללית, אבל היא רצתה שיאהבו אותה. רק אותה. כמו שהיא. לא כחלק מחוויה אוניברסלית. והוא רק רצה לשנות אותה. להתאים אותה אליו ולרצונותיו. היא נזכרה איך הייתה לבד לגמרי אחרי הלידה שעברה בניתוח,שבוע במלונית לבד, והוא לא היה איתה, ולאחר מכן גם שחזרו הביתה תמיד בסופו של דבר היא נאלצה לטפל בהכל לבדה, וזה לא היה זר לה. היא הכירה את המרחב הזה היטב. לאט לאט היא הרגישה איך הריק והכאב בביתם הופך לבית כלא של נשמתה. היא סיפרה לי שהיא קיבלה הרבה אולטימטומים עם תאריכים, שאם היא לא תשתפר עד לתאריך זה וזה הוא יילך ממנה, היו כאלה שישה תאריכים שונים. הרבה איומים כאלה ואחרים, ואינסוף שיחות על מה שהיא צריכה להיות ומה שהיא עושה לא מספיק טוב. והוא בשלו מוכל בעצמו ובתנאים שהיא מספקת לו על מנת שחייו ימשיכו להתנהל כביכול על מי מנוחות. באיזשהו שלב היא איבדה את התיאבון ועברה ל”מוד” הישרדותי. עשתה כל מה שנדרש, עבדה בכמה עבודות, סיפקה פרנסה למשק הבית המשותף, דאגה לבית, דאגה למזון חם, דאגה לבגדים ולכל מה שהיה תחת אחריותה אבל השמחה בתוכה אבדה והאהבה נראתה כמו חלום רחוק. היא למדה שאלימות פנים רבות לה גם אם היא לא פיזית וגם היא שקטה ועטופה במילים יפות ומברכות ובסוף החרבות שהוכנסו בחדות לליבה תמיד הייתה ברכה בסגנון שיהיה לך יום נפלא, האלימות השקטה האגרסיביות הפסיבית הייתה שם בכל רגע ורגע מהקשר שלהם. המניפולציות הרגשיות, התדמית שהוא מתחזק כל כך הרבה שנים שהיא קליפה ואין לה קשר לאמת הפנימית. היא למדה שמהטיפוסים האלה הכי כדאי להיזהר, מעטפת נחמדה של פרצוף טוב, חיוך כביכול חם שמאחוריו רק משימות, מטלות, דרישות ומענות, אחד בפה ואחד בלב. היא למדה שדוקא אלה שהחברה קוראת להם “משוגעים” הם האמיתיים, וגם אם זה יוצא לפעמים בסערת רגשות מה שיוצא להם מהפה זה מה שנמצא בלב וזה מה שקובע. כשהיא הרגישה שהיא כבר מאבדת צלם אנוש וכל מה שמחזיק אותה בחיים זו אחריות שיש לה כלפי ייצור אחד קטן שתלוי בה כל כולו, היא נשלחה לבדיקות מקיפות. חששו והאמינו שיש לה סרטן, עברה MRI ועוד עשרות בדיקות וטיפולים פרטיים בהיקף עלויות של אלפי שקלים שלא הניבו שום תוצאה. ואז אישפזו אותה בבית החולים איכילוב במחלקה הפנימית כי הרופאים לא הבינו מה קורה, כל העור בער לה, מתחת לבגדים שכיסו את האמת כל העור היה דלוק ופצוע, כמו צרעת. מנהל המחלקה לא הבין איך התסמינים כל כך קשים ואף מכונת שיקוף ואף מעבדה לא מוצאת את המקור, וכשרק שניהם נשארו בחדר בסוף סבב הרופאים היא הסתכלה לו בעיניים וביקשה ממנו שיעזור לה. והוא אמר לה שזו המשימה שלו כי היא ילדה טובה והוא רואה את המצוקה והוא יעזור לה. והם לא מצאו כלום. ופוצצו אותה בכדורים, כאלה ואחרים. ושיחררו אותה הביתה כי המיטות באיכילוב נורא יקרות ונדירות ואי אפשר לבזבז מיטה על מישהי שכל הבדיקות שלה ללא יוצא מן הכלל, יוצאות שוב ושוב תקינות. והיא חזרה הביתה. כואבת ועצובה. ולא סיפרה לאיש את האמת. ולא חלקה עם אף אחד אפילו לא איתי, שאני אוהבת אותה אהבת נפש. וכלפי חוץ, החיים המשיכו. כביכול כרגיל.

ביקשתי ממנה רגע לעצור ושאלתי אותה אם היא רוצה שוקולד, או עוגיה תוצרת בית שאני אפיתי, ושמחתי מאד שהיא לקחה והזינה את הגוף הפיסי שלה במשהו שנאפה בכל כך הרבה אהבה, והתפללתי שזה יחדור לרקמות העמוקות שלה וירפא שם חלק מהפצעים. בכוס התה השנייה שאלתי אותה כמה זמן זה נמשך, היא ענתה שתמיד הייתה לה יכולת לחלץ את עצמה ממצבים איומים בדקה התשעים. זה הולך הרבה הרבה שנים אחורה. תמיד הייתה לה תחושה מגיל מאד צעיר שאפילו שטכנית היא לבד בעולם הזה, יש לה השגחה מלמעלה. יש יד אחת גדולה שדואגת ומכוונת ואפילו שנראה שהכל שחור ואפילו שנדמה שנמצאים בקצה, מבליחה לה פתאום איזו קרן תקווה, אלומת אור קטנה מהלב שנותנת עוד קצת כח. ושהיא נחלצה ממצבים איומים, לאורך כל החיים, תמיד דקה לפני התהום היא ידעה לקחת את עצמה ולהגן על הנשמה שלה. וכך היה גם איתו. היא קיבלה אולטימטום נוסף ביום שישי, ובמוצאי שבת היא ישבה על הספה מולו ואמרה לו שהיא הולכת. והוא החל להטיח בה שהיא לא מכבדת אותו, וזו לא תקשורת של בני זוג ושהיא אלימה ושהיא מטורפת וכהנה וכהנה אבל אצלה ההחלטה כבר התבצעה והיא לא טרחה אפילו לענות. למחרת בבוקר היא לקחה את הבגדים שלה, עוד כמה דברים, ויתרה על הכל ופשוט הלכה משם. חילצה את עצמה מהגיהנום הזה.

וואוו בשלב הזה של הסיפור נשמתי לרווחה. יופי אמרתי ומחאתי כפיים כמו ילדה קטנה מתלהבת. והבנתי שהיא עוד לא סיימה. זה לא עזר היא אמרה, הוא לא הרפה. עוד קרוב לשלוש שנים במעגלים מעגלים של משחקי שליטה בה, חרדות פנימיות שלו שמתורגמות למשחקי כח, עשרות רבות רבות של מסרונים ומיילים אובססיביים, שמביעים ודורשים שדברים יתנהלו רק לפי הדרך שלו, והיא השתדלה באמת שהיא השתדלה שדברים יתנהלו על הצד הטוב ביותר אבל זה בלתי אפשרי שזה מתנהל באופן חד צדדי, את זה היא כבר ידעה.

ועכשיו? שאלתי אותה. עכשיו, עכשיו אני יותר חכמה, היא ענתה. עכשיו אני יודעת בדיוק איפה לא לתת את הלב שלי.

אבל זו לא הנקודה. אז מה הנקודה שאלתי אותה?

הנקודה היא שאני בהודיה גדולה ללב שלי. ללב האמיץ. שלא מוותר. שניסו לכבות אותו ולא נתנו מקום לגודל שלו אף פעם, מגיל כל כך קטן, מכל מיני סיבות והוא לא וויתר אף פעם על השמחה שלו ועל הניצוץ שלו ועל שיהיה לו טוב. והיו פעמים שהוא היה כסנה הבוער מול השמיים והוא בחר להתמסר, לדרך, לתהליך. והלב החכם אף פעם לא ויתר על המהות האמיתית שלו שהוא ניצוץ האלוהות, שמחת הנשמה. ותודה לאמא הגדולה שתמיד דאגה להזכיר לי בכל שנייה שאני בהשגחה ושאני לא לבד. וזה דבר גדול. כי לא כולם זוכים להרגיש את זה.

את מה? שאלתי, את ההשגחה? גם, אבל בעיקר את ההתמסרות הפנימית לדרך שבאה מתוך אמונה גדולה.

הוצפתי אליה כל כך הרבה אהבה, ואמרתי לה שאין לי ספק שיבוא הלב התואם, עטוף בגוף פיסי מסוים שירקוד איתה את הריקוד המשותף, הנכון, בעליות ובמורדות. בשמחה ובעצב. אה ברור, היא ענתה לי אני לא דואגת, אפילו לא לשנייה וזו הייתה הפעם הראשונה במפגש שחיוך גדול ואמיתי עלה על פניה. כבר הצלחתי מאז פעם אחת להרגיש את הלב פועם וחי כמו שהוא אמור. הזמנתי אותה לישון אצלי כי לא רציתי שהיא תצא החוצה בקור הזה של הערב ואולי לרגע אחד היא תרגיש פתאום לבד, יש ימים בחודש בזמן שהלבנה בחציה שרואים אותה ממיטת חדר השינה ורציתי שהיא תראה ותרגיש את יופי הבריאה מגנה עליה. והיא נשארה בשמחה והסתכלתי עליה לפני שהיא נרדמה, אישה ילדה, שכמה שהיא גדולה לפעמים היא גם כזו קטנה. והיא התכרבלה לה בשמיכה החמה וקירבה את הברכיים שלה לבית החזה, כמו עובר קטן וישנה ממש כמו תינוקת.

ואני מקווה שהיא לא תכעס שאני כותבת לכם את זה. אבל זה חשוב. לא עבורה, כי היא כבר עברה את זה. עבור כל הנשים, שאולי אולי הן מפחדות לעשות צעד, כי הטוב נורא מפחיד. ולפעמים שאתה כל כך רוצה משהו, תקופה כל כך ארוכה ופתאום הוא מגיע אז נורא נבהלים ועדיף לחזור לבית המוכר, אפילו אם הוא לא טוב, אבל מכירים בו כל פינה ויודעים איך לשרוד בו. ואני רוצה להזכיר לכולן ש-לב כמה תמיד תמיד נענה. זה חוק יקום. לא לחומר, לא לזוגיות, לא לפרנסה טובה ולא לתשוקות פנימיות. אם הלב כמה להשתחרר מסבל ומכאב אמא הגדולה תעזור לו. ותזכורנה את זה, ואל תפחדו, כי אתן אף פעם אבל אף פעם לא לבד. ואלו לא מילים מנחמות. זו האמת הפשוטה, או כמו שאני אוהבת להגיד- ככה פשוט.

עוד מהבלוג של ליה די-נור

Thumbnail

בודהה לפני השינה; משהו חדש וטוב

כשהייתי קטנה ורציתי לשמוע סיפור הייתי בוחרת את הספר לפי הציורים והסיפור שנשזר מתוכם. בזמן ההקראה המילים היו משייטות מסביבי כמו מנגינה נעימה שהטון הוביל אותה, את חלק מהמילים זיהיתי (הבנתי) אבל החוויה הסיפורית, והזכרון...

תגובות

פורסם לפני 7 years
Thumbnail

"להציל את אצידופילוס"; מלווה ילדים לאורח חיים בריא ונכון

"אָצִידוֹפִילוּס הִתְהַלֵּךְ בִּדְאָגָה עַל הַסִּיסִים בַּגָּדָה וְהִשְׁקִיף עַל בֵּיתוֹ וְעַל גִּנָּתוֹ הַחֲרֵבָה.  בִּיפִידוּס יְדִידִי, אָצִידוֹפִילוּס קָרָא, חַיָּבִים לְכַנֵּס אֶת כָּל...

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

אריק איינשטיין בריפוי האישי שלי

את הסרט מציצים ראיתי פעם ראשונה אני חושבת בגיל 10 או אולי קודם לא זוכרת, אלה היו החבר׳ה של אבא שלי. צבי שיסל, מונה זילברשטיין.. והסרט תמיד היה בבית אלו היו הזכרונות הנוסטלגיים של אמא שלי (שנפרדה מאבי עוד בינקותי) שהיתה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים