לרוץ – על החיים ועל המוות

פוסט כועס וכואב, על מרתון תל אביב, על האחריות והאשמים.

*** הערה: הפוסט נכתב לאחר המרתון לפני שנתיים ***

כולם מדברים על האסון שהתרחש היום במהלך מרתון תל אביב. רץ אחד נפטר ועוד 12 מאושפזים במצב קשה.

כואב, כואב מאד.
מיותר, יכול היה להימנע.

כבר יש עליהום! על העירייה, על משרד הבריאות ובקיצור מחפשים את האשמים…

כמי שנשואה לאיש ברזל, שחוויותיו וקשייו התפרסמו בפוסט: איש הברזל שלי שעשה את תחרות של 226 קילומטר ב-37 מעלות (!), אני חייבת לציין שספורט אתגרי, גם אם חובבני (כלומר עושים אותו כתחביב, אך לא בחובבנות) הוא מקצוע! כלומר, יש להתאמן, לקבל הדרכה, להבין את הפיזיולוגיה של הגוף ולהקשיב לגוף. לא כל מי שרץ לפעמים בפארק, או רץ לאוטובוס כל בוקר יכול לרוץ מרתון, ואפילו לא ריצת 10,000.

ריצה זה דבר רציני ומחייב שתייה מרובה, גם אם לא מרגישים צמאים, נטילת מינרלים, ג׳לים, חבישת כובע, הרטבת הראש וצינון הגוף, הקשבה לדופק והקשבה לצרכים של הגוף. אי אפשר להרגיש קושי בקילומטר ה-5 ולחשוב שניתן להמשיך עוד 16 קילומטרים בכוח המוטיבציה!

אגב, בזמן הריצה שררה טמפרטורה של 23-25 מעלות בלבד. אלא מה? זה בחודש מרץ, והגוף מאוקלם לחורף.
לריצה בטמפרטורה כזו בחורף, צריך לבוא מוכנים כשהגוף רווי נוזלים מיום קודם, להחליט שהיום לא הולכים לשבור שיא, ולא משיגים את היעד, כמו שאומר ה- GPS: לחשב מסלול מחדש, בראש.

דווקא ״המכורים״ לספורט, אלו שרצים בגשם, ברוח, כשכולנו מסונפים בבית, הם יודעים זאת ועושים זאת!

העניין הוא שלמרתון הזה נרשמו 40 אלף רצים!!! חלק גדול מהם לא מיומנים ולכן לא ידעו למה לצפות.
כואב לי מאד על מה שקרה ואני ממש כועסת על כל ה״מתאבדים השיעים״ שהזיקו לעצמם היום. אני כועסת עליהם. לא על העירייה ולא על משרד הבריאות, וסליחה אם אני לא פופולרית היום.
לדעתי, כשיש מוצרים לא תקינים בשוק, תרופות מזוייפות, חשש למגפות, אז תפקידו של משרד הבריאות להגן ולשמור על הציבור. כשיש בורות בכביש, או רמזורים משובשים, כאן נכנסת העירייה לפעולה. אבל לבדוק האם משה או יניב יחזיקו מעמד בריצה? האם התכוננו, התאמנו ונערכו כראוי? האם ישתו או יצננו את גופם מספיק? ממש לא. זו אחריותם של הרצים.
מישהו כתב בפייסבוק: ״חולדאי אשם בהמון דברים, אז צריך מאד להתאפק כדי לא להפיל עליו גם את זה, אבל זו לא אשמתו הפעם.״
מישהו אחר כתב ב- YNET : ״הצילו אותנו מעצמנו״. ואני אומרת, נו באמת!
כבר ראיתי שמאשימים את הגופים המסחריים נותני החסות. אז מאשימים. כי הן חברות גדולות וזה הפך לבון טון לכסח אותן. האם הן באמת אשמות? לא נראה לי.

משתתפת בצערה של משפחת הנפטר, ומאחלת רפואה שלמה לפצועים. שיחזרו לאיתנם במהירה.

אורלי כהן - חיים וטעים
אוהבת את החיים הטובים והטעימים: לבשל, לאפות, לצלם, לטעום, לטייל, לבלות, ליצור, לעצב, לשתף, לכתוב ולספר. יחד עם זאת, בריאות הגוף, הנפש והנשמה חשובים לי ואני משתדלת לשלב ביניהם. חיים וטעים זה המוטו שלי.