ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת

בחורה עם מחשב נייד

גייט E7 הומה אדם בשעה שלוטם, מנשא בד, ארבל ואני מגיעים אליו בשעת לילה מאוחרת. עברית נשמעת מכל עבר ואת האוכלוסייה ניתן לחלק ל – 3 קבוצות עיקרית:
1. תרמילאים – בני 20 פלוס, בנים מג'ופג'פים במכנסי שארוול וגופיות של בירה "סינגה" ובנות במכנסיים קצרים מאוד (שהיו עוברים גם כתחתון בוקסר מבד קשיח) וחולצות בטן, שכאילו שכחו מה מזג האוויר בארץ היעד בתחילת חודש מרץ, משוחחים על יעדים אקזוטיים ומנסים להיזכר האם דרכיהם הצטלבו בקופנגן.
2. המטיילים בטיול מאורגן – בני 40 פלוס, נקיים אחרי שהתקלחו במלון "רויאל אורצ'יד" או משהו בעל ניחוח אוריינטאלי אחר, ממש לפני היציאה של האוטובוס שלהם לכיוון השדה. חמושים בחולצות עם ציורי פילים שמתחתיהם המילה "תאילנד" ומנגו מיובש שרכשו בשדה התעופה בדקה ה- 90 כמתנה אקזוטית לחבר'ה מהמשרד. משוחחים עם חברי קבוצות אחרות על יופיו של ארמון המלך ועל גולת הכותרת של הטיול – האי פטאיה.
3. אנשי מחלקת עסקים ומחלקה ראשונה – עדיין לא בגייט בכלל, אלא טוחנים כמו מטורפים בלאונג'.

אני מסתובבת עם לוטם מצד לצד, כי אם אני יושבת הוא מתחיל לקטר ומקבלת פרגון מקיר לקיר: "איזה אמיצה/גיבורה", שיהיה בהצלחה, אנחנו נעזור…" כאילו אני נושאת עלי את אחיה של אנה פרנק שזה עתה הצלתי מהצורר הנאצי. האמת, זה מחמם לי את הלב. אני בטוחה שאם הייתי נוסעת עם טרקיש איירליינס, הייתי נזקקת לקטטר בטיסה, כי את אף אחד לא היה מעניין אם יש לי פיפי או לא.
עלינו לטיסה והתמקמנו בבטחה ליד עוד זוג עם תינוקת בבסינט. ממש אחוות לוחמים.
מסביבנו בני 30 פלוס עובדי חברת נטוויז'ן שחזרו מנופש של החברה. חבורה חביבה וקולנית.
לוטם לא עושה סימנים של להירדם בבסינט, אלא מעדיף להירדם על אמא, שכבר נראית כמו סימן שאלה כי בחרה לקחת מנשא בד במקום את הבייבי ארגו עם התמיכה לגב. כעבור זמן שממש נראה כמו נצח, אני בטוחה שהקיץ הקץ על ייסורי הטיסה, אך מגלה שלפנינו עוד 6 שעות תמימות….
לפנות בוקר לוטם עובר בין החבר'ה של נטוויז'ן כדי שאמא תוכל ללכת לשרותים. כשאני חוזרת, אני מגלה שזוג מבוגרים מהשורה הראשונה ביקש "לקבל" אותו לסיבוב. אני נעתרת והם מרוצים ומתחילים לספר לי על הנכד שלהם וכמה מתנות הביאו לו משוק הלילה בצ'אנג מאי. הגב שלי מקבל הפוגה לכמה דקות ואני עומדת זקופה לראשונה בטיסה.
על טלויזיה אין מה לדבר, היא לא ממש ניתנת לצפייה כשהבסינט מחובר. אני רואה צלליות וגם הן באכות ירודה מאוד (סקייפ עם תמונה קפואה מניב תוצרת טובה יותר).
השחר עולה ומצב רוחי משתפר. ארוחת הבוקר מוגשת ולוטם מסלק לו אבטיח (לא, זה בני), לוטם חוטף לחמנייה מהמגש שלי.
שלוש השעות האחרונות מזדחלות וההתרגשות שלי בעיצומה. אמא שלי טרם ראתה את לוטם בשלושה מימדים. כרגע הוא ילד הסקייפ של המשפחה שכולם מכירים מצפייה ישירה שלאחריה מילוי משוב מעוצבן על האיכות הירודה של התמונה.
אף אחד לא מתחיל להבין כמה מהר הוא זוחל, היות והתמונה קופאת כל הזמן.
זהו, נוחתים. הטייס זוכה לתשואות רמות על הביצוע והשיר "כמה טוב שבאת הביתה, מאיים להציף לי את העיניים.
הזוג שלצידי עוזר לי עם הרכבת עגלת השני חלקים שלי ואנחנו מתקדמים לעבר המסוע. בעזרתם של אחד מהזוגות של הטיול המאורגן לתאילנד האקזוטית ב- 8 ימים, אני מצליחה להעמיס את המזוודה על העגלה ואז רק נותר לי לתמרן בין לדחוף את העגלה של המזוודות לבים לדחוף את העגלה של לוטם. פקיד מכס חביב נחלץ לעזרתי ואנחנו בחוץ.
הדבר הראשון שאני רואה הוא אמא שלי שעומדת עם בלון של welcome (כי בכל זאת, הנכד גר בסינגפור) ודמעות בעיניים. היא רצה לקראתינו ומתייפחת מעל העגלה.
לוטם ההמום לא מבין לאיזה קטגוריה לשייך אותה, כי בגיל היא מתאימה לו לטיולי משולש הזהב, אבל באופי היא תרמילאית בלתי נלאית וביחס אליו – היא דיילת של המחלקה הראשונה.
חיפוש קצר בחניון מניב את הפוקוס השחורה החבוטה שלה ואנחנו יוצאים לדרך של פקקים. שעה וחצי מאוחר יותר, זמן הטיסה בין סינגפור לפטאיה, אנחנו מגיעים להרצליה, הבית שלנו לחודש הקרוב.
אמא שלי עומלת על הכנת ארוחת בוקר ישראלית ולוטם חוקר את הבית. הכלבה מרחרחת את שנינו, ומאשרת בכשכוש זנב את האורחים, טלפונים של בני משפחה מתחילים להגיע והמים בדוד כבר חמים למקלחת.
אני נוגסת בגבינה צפתית ומזמזמת לי את "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת".

המשך יבוא….

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.