גילגולו של תריס….

סיפור על תריס ישן ונטוש, שהפך לאוצר.

יום אחד, בעלי חזר לקראת ערב מפגישת עבודה מחיפה, ואמר לי שהביא אתו "משהו שמצא בדרך". אוטומטית התגובה שלי לאמירה מעין זו, קשה . אבי ז"ל שהיה נהג משאית, הביא כל חייו "דברים שמצא בדרך". היה יושב לו בקבינה החולשת על הכביש, מתבונן מחלונו הרחב על הדרך, מוביל את הסחורות, גרעינים וחלב, הרבה שנים גם האוטו היה ירוק-כמעט כמו בשיר. במקביל היה מתבונן מה חדש בצידי הדרך. כאשר עינו היתה רואה "משהו" היה מסמן, מחכה לשעת הכושר בה הכביש יהיה ריק, תהייה אפשרות לעצור, ומרים את השלל. מבחינתי, היו אלה תמיד דברים חסרי ערך, שנערמו במחסן הגדול בחצר, ותמיד היה אומר לי-מתישהו מישהו יצטרך. עם השנים הבנתי שזו תכונה שאפיינה רבים מבני דורו שגדלו במושב של פעם, הם באמת גדלו במציאות של מחסור חומרי, ועשו תמיד "יש מאין".אם אתם לא מאמינים לי, תעשו סיבוב בהרבה מהחצרות בכפר, ותמצאו הרבה דברים שלא נזרקו-כי יום אחד אולי מישהו יצטרך.

במהלך השנים, כשבנינו את משקנו בנהלל, אבא היה ממשיך להביא דברים מהדרך, ומנסה להסביר שהנה, הביא לנו אוצר. היינו מחייכים בנימוס, או בקוצר רוח, תלוי מי מאתנו, ומסבירים שאם נצטרך, נקנה חדש וטוב, ומוותרים על האוצר.

והנה, בעלי מביא-משהו שמצא בדרך, אבל באמת, הביא אוצר. בשנים האחרונות יש מוצר שערכו רק מאמיר, כמו מטבע הביטקויין, אף אחד לא האמין בו בתחילת הדרך, השליכו אותו חסר ערך וחשיבות לערימות הגרוטאות, והנה, ככל שהתמעט, ערכו עולה ועולה. לא, בעלי לא הביא שקית ביטקויינים, אלא תריס ישן של פעם. כזה מעץ, מסגרת, עם הרבה שלבים קטנים, צירים ממתכת, בלי המאנטשלך-בכל זאת, נמצא ברחוב, אבל שווה! הרבה זמן ישב במחסן המסודר שלנו, מתוך מחשבה, מה נעשה בו, ידענו שעד שנחליט אם יהיה שולחן נוי, דלת לארון, או פסל סביבתי, ערכו רק עולה, אז מה בוער?

IMG-20171130-WA0037

השבוע הגיע יומו, ראיתי פרסום לסדנת חידוש רהיטים עם שרי מ"מון שרי", אצל מאירה ב"חצר האחורית" בציפורי. רציתי לכתוב בוקר של כיף, אבל היה זה בוקר של לשייף… היה זה בוקר מדהים, מזג האויר היה לטובתנו, וגם המזג של המנחה, המארחת, וכל חברות הקבוצה. בקבוצת ה"ווטסאפ" של המפגש כל אחת כתבה איזה כיבוד היא הולכת להביא, ובאופן פרטי, כתבה לשרי איזה רהיט היא הולכת להביא בכדי לשפץ ולחדש.

הגענו, והוצאנו בזהירות את התריס שלנו מהבגאז', כמעט כמו שמוצאים כסף מהאוטו של "ברינקס". בעלי מוציא, אט אט, ואני מאבטחת לצדדים, שאף אחד לא יחמוד או חלילה ייקח את האוצר שלנו. הנחנו אותו אחר כבוד על שולחן העבודה. האמת הוא באמת קיבל יחס מאוד אישי. בעוד כל המשפצות האחרות השתמשו במשייפות חשמליות, אנחנו שייפנו שלב שלב בעבודת ידיים מאומצת, כיאה לנסיך. מנקים שנים ורבדים של צבע ואבק. מבעד למעטה הקרם התמים שלו, נחשף עבר ירוק לחלוטין. ירוק מעורר זיכרונות. זוכרים את התריסים הירוקים של פעם? ככה ציירנו בתים בילדות, וככה נראו תריסי הבתים. גג אדום ותריסים ירוקים.

צילום-מאירה צור
צילום-מאירה צור

החלטנו לתת לו "לוק עדכני" בניחוח יווני, זה טוב נגד "עין הרע" בטח כשמדובר בשכיית חמדה שכזו.

בין שלב לשלב, לא של התריס, אלא של התקנתו לייעודו החדש, התפנינו להתיידד עם השותפים לסדנה וליצירות שלהם, ללמוד עוד ועוד על החומרים והמרכיבים של שיפוץ רהיטים מהמנחה המיומנת והבוטחת, וליהנות מהמטעמים על שולחן הכיבוד.

ממש היה לנו יום כיף זוגי סביב האוצר החדש ישן הזה. למחרת, חלקנו תלה את התריס בכניסה הביתה, כיאה ליצירת אומנות יקרה, והחלק השני, קצת קיטר על כאבי היד מהשיוף, בהתאמה…

IMG-20171201-WA0028

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.