הבלוג של מורן מישל

למה רצה נשמה

אחרי שנים שבהן סירבתי לרוץ, אלא אם רדף אחרי אריה, נהייתי רצה. בכל אופן, כמעט תמיד כשהשעון מצלצל אני קמה ויוצאת לרוץ. גם ביום של המרתון הראשון קמתי ורצתי. עכשיו מתכוננת למרתון הבא. החיים בנעלי ריצה

עדכונים:

פוסטים: 54

עוקבים: 16

החל מדצמבר 2016

כששכבתי על מיטת הדוקטור בפעם הראשונה ניסיתי לשכנע אותו שזה שום דבר ושאני ממש תיכף חוזרת לרוץ. כשחזרו תוצאות הבדיקות הוא חיפש דרך לבשר לי בעדינות שזה כנראה ייקח עוד כמה חודשים

13/12/2017

uship2

״טוב, תראי,״ אמר לי הדוקטור, ״אני רוצה להסביר לך מה רואים כאן.״

ישר הפעלתי את עיני הנץ וגם את הזיכרון הצילומי ואמרתי לו ״תגיד את זה מהר דוקטור, זו עוד בת, נכון?״ כי אני כבר מזמן רגילה שפניהם נופלות כשהם מגלים מה יש על המסך בידיעה כמה בנות יש לי בבית, וגם יודעת טוב מאוד לזהות בעצמי שאין שם קצה קצהו של בולבול נראה לעין.

״את לא בהריון, גברת. את זוכרת למה הגעת לכאן?״

אוי שיט, הכאבים, נזכרתי. ״סליחה דוקטור, כוחו של הרגל. אז מה בכל זאת רואים שם?״

״שברי מאמץ״ הוא אמר, ״שברי מאמץ. ככל הנראה מהלידות וה… ובכן, מאמצים, שעשית בשנה החולפת שהיו לא מעט לעצמות האגן שלך, ורואים בבירור שברי מאמץ שכבר החלו להירפא.״

כושילירבאק! חשבתי לעצמי בלב, אבל בקול אמרתי ״נו, לפחות אין לזה בולבול.״

*  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  * 

כמה צריך להתאמץ כדי לשבור את עצמות האגן? מסתבר שלא מי יודע מה, כי אחרי הכל לא הרגשתי בשום שלב שאני עושה מאמץ מיוחד בזמן אמת. נכון שרצתי את סובב עמק, ואז את חצי העגור, ומרתון תל אביב, ואז את מרוץ כפר סבא, ואת הרי הגעש, ואז את מדבר לים ולקינוח גם בהר לעמק שכמעט הקריס אותי, ושנקרע לי התאום השמאלי אחריו, ואז תכנית אימונים לברלין, ונכון שישנתי בממוצע 3-4 שעות בלילה, ושירדתי במשקל בטירוף, ושהיה לי קר גם באוגוסט ושהייתי רעבה גם אחרי שאכלתי הנבונגר כפול ופיתה לקינוח, אבל לא ממש הרגשתי שאני מתאמצת, כי תמיד יכולתי עוד קצת.

gordon streching2

אממה, לפעמים לנשמה לא נותרת ברירה והיא צריכה גם להסתכל לעצמה בלבן של העיניים ולעשות חושבים, נגיד להודות על האמת שסרגל מאמצים לא היה כאן, אולי מחוגת מאמצים. ושזה לא שלא היתה כתובת על הקיר, כי אחרי מרתון תל אביב כבר שאלתי חברת פייסבוק אם זה הגיוני שיש כאבים כמו אחרי לידה אחרי מרתון (וברור שהתשובה היתה שלילית), וזה לא שבמהלך תכנית האימונים לא הרגשתי שאני על הקצה ושלא שמתי לב שהכאב ההוא קצת מרים את הראש, דווקא הרגשתי, אבל למה שאני אחשוב שיש לי שבר, ועוד באגן, כשבכלל כאב לי במפשעה או בארבע ראשי או בהאמסטרינג או בשריר של התחת (שיש לו שם ארוך ומנומס בלטינית אבל עדיין זה תחת) כל פעם שהסתובבתי במיטה או כשנשמתי? והרי בריצה תמיד כואב, אנחנו לומדים לחבק את הכאב ולמשוך עד קו הסיום. הרי להתגבר על הכאב זה חלק מהספורט, לא?!

Screen Shot 2017-12-13 at 22.38.37

אז מאחר שהפעם הכאב התגבר עליי, הנה אני שוכבת לי על המיטה של הדוקטור ומגלגלת בראש את תולדות הבלוג שלי, ופתאום קולטת שלאורך השנה האחרונה יכול להיות שנוצר פה בלבול ושהייתי צריכה להחליף מזמן את השם ל״למה גריאטרית נשמה״. ואחרי שלושה חודשים שאני לא רצה כבר ועוד כמה אלפי שקלים שעפו על טיפולים שממש לא חשבו שזה מה שקורה שם ושהנה עוד דקה אני חוזרת לרוץ, כל מה שיש לי להגיד זה שנשבר לי הכושילירבאק – מעשית ומטאפורית.
אם השכל לא בא דרך הראש, הוא ייכנס דרך הרגליים, או דרך ה… טוב, הנקודה הועברה.
איזו אירוניה מושלמת.

IMG_6744gurionבמסלול הקרוב: אני / בחליפת שחיה מאחוריי: ישראל גוריון, בן 82, עוקף אותי / אמיתי.

קיצר, מפה לשם משם לפה, היו ימים רעים ועכשיו הם כמעט מאחורי, נגיד עוד חודש וחצי ככה צילום חוזר, ואם להתחשב באופטימיות הזהירה מדי שנשמעה בקולו של הדוקטור אז תוך שלושה חודשים אני יכולה שוב להתחיל לרוץ. ואם להיות ריאלית, גם אז לא לרוץ-לרוץ, יותר לדדות, להשתנק, להזיע בהגזמה, לקלל את הרגע, לאמץ את כל התאים האפורים כדי להיזכר למה לעזאזל רצה נשמה, בתקווה שישארו כמה פנויים להזכיר לי לא לחזור על אותן טעויות. ובינתיים אני והשברים שלי שוחים בגורדון או בים, כי באמת אין זמן טוב יותר להתיידד עם המים מאשר בדצמבר, וקצת חוזרים לעשות חיזוקים (לא באמת. מי עושה חיזוקים אם הוא לא רצה?!  וגם כשרצה עושה טובה), ומתרגלת נשימות וסבלנות, כי אתם יודעים איך אומרים בזֵן: קבלה היא חצי מהדרך לריפוי. אבל אני אומרת ששופינג ועודף משקל הם התרופה המושלמת, אז למה לעשות רק חצי עבודה?!

תהיו בריאים נשמות, ואל תעשו שטויות, יש דברים שאתם פשוט לא רוצים שיישברו לכם.
#אחתשיודעת

מחשבת את קיצי לאחור 

*הפוסט מוקדש למירב פלד-רצון על הליווי והכתף התומכת

אולי בא לכם לקרוא גם על:

>> מאמן ריצה בא לעולם 

>> איך התברגתי בין שלושת הגדולים במרתון ברלין 

>> המחלקה הפתוחה של המכורים לכאב 

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- סמנו פה למעלה ״עקוב אחרי״, זה שורף מלא קלוריות ונורא מחזק את שרירי האצבעות

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

המחלקה לשיקום תעסוקתי

״הי איתן״ פתחתי את הצ׳אט בקלילות, ״אז למתי אנחנו קובעים?״ דבר אחד כבר הייתי צריכה ללמוד על עצמי מזמן - כשאני אומרת לעצמי שמשהו שאני מתכננת לעשות הוא רק עוד דבר פצפון ואני מתקתקת אותו בקטנה - פה אני צריכה להתחיל לחשוד. הטון...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

איך נהייתי רצה ועל מרתון ראשון בהריון

  בסקירה היסטורית של עצמי ברור שאני הרבה יותר שנים לא רצה מאשר כן רצה. כלומר, כבר סיפרתי תחת כל שיח רענן שעד לפני 4 שנים לא רצתי - כולל בתיכון, בטירונות ובקורס קצינות, אלא...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

אלוהי הדברים הפשוטים

יש פעמים שהחיים מכים בי במלוא עוצמתם, זה קורה בעיקר כשדברים קטנים, מזעריים וזולים להחריד נגלים אליי ושופכים אור על הרכבת המטורפת שכולנו דוהרים עליה בדרך לשום מקום. אני מכירה את הרכבת הזו מקרוב. זו שכולנו נורא ממהרים...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה