הבלוג של מורן מישל

למה רצה נשמה

אחרי שנים שבהן סירבתי לרוץ, אלא אם רדף אחרי אריה, נהייתי רצה. בכל אופן, כמעט תמיד כשהשעון מצלצל אני קמה ויוצאת לרוץ. גם ביום של המרתון הראשון קמתי ורצתי. עכשיו מתכוננת למרתון הבא. החיים בנעלי ריצה

עדכונים:

פוסטים: 37

עוקבים: 11

החל מדצמבר 2016

בעיצומה של הדרך למצוא איזון הבנתי שאולי בני אדם לא נועדו לטוס במהירות של רכבות. אפשר להאט והחיים ימשיכו להתנהל לגמרי בסדר

03/08/2017

יש פעמים שהחיים מכים בי במלוא עוצמתם, זה קורה בעיקר כשדברים קטנים, מזעריים וזולים להחריד נגלים אליי ושופכים אור על הרכבת המטורפת שכולנו דוהרים עליה בדרך לשום מקום.

אני מכירה את הרכבת הזו מקרוב. זו שכולנו נורא ממהרים להספיק לעלות עליה לפני שהיא עוזבת את התחנה, שואפים להתקדם עם הכרטיס המצ׳וקמק – עוד יותר רחוק ועוד יותר מהר, לפעמים אפילו דוחפים בתור, שחלילה לא נשאר מאחור.

הרכבת המהירה של החיים היא מקום סואן, רועש והומה אדם, ויש לה מטרה אחת ברורה – לא להניח לנו לעצור לרגע – לא לחשוב, לא לחוש, לא לחשב מסלול מחדש. אבל מדי פעם חריקת הגלגלים צורמת מדי באזניים ואז אנחנו עוצרים. ככה אני עצרתי לרגע, כשרק ביקשתי לעצמי קצת יותר איזון וזמן לנוח, או הפוגה בין שגעון אחד לשני, וכשעוצרים לרגע מגלים עולמות שלמים.

בחלון השקט שפתחתי לעצמי גיליתי שאני רוצה עוד דברים, לא רק קריירה ופוליטיקה ואולטרה מרתון ותוצאות לפרסם בפייסבוקים – גיליתי שאני רוצה שקט, זמן עם הבנות שלי, פחות לחץ בעבודה במקום עוד לקוח ועוד כסף, וכשראיתי את הדברים האלה הם נראו לי מפחידים ממש. מי לא רוצה עוד? ואיך בכלל מגיעים למקום שבו אפשר לרדת מהרכבת? יש תחנה מסודרת לזה? ולאן מגיעים כל האנשים שהצליחו לרדת?

אני מודה, אי אפשר לגמרי להתנתק מהמירוץ, ואני אפילו לא חושבת שאני רוצה בכך. אבל בחודש החולף הבנתי שאין רכבת אחת, שכל אחד מאיתנו הוא קטר והוא מוביל את עצמו בלבד, ושהבעיה היא היותנו חלק מעדר של רכבות ונהגי קטרים. אנחנו כמו וועד העובדים המסוגל להשבית מדינות ולעצור כלכלות, ובעיני עצמנו כל עצירה שלנו בתחנת רענון עלולה להיות הרת אסון. ובכן, היא לא.

אחרי שנפגשתי עם איתן והבנתי שלא באמת נחוץ לי להיות חלק מהמירוץ הזה, שהוא לא משרת את מטרותיי, ולא לוקח אותי לשום מקום שאני רוצה להיות בו, ובטח שאני לא מחוייבת ללוח הזמנים של הרכבת המשוגעת, הבנתי גם שכל מה שצריך זה למשוך את הבלם. זה לא עולה כסף, לא צריך שנים של טיפולים, לא יועץ עסקי, לא הלוואות גישור – פשוט למשוך את הבלם.

אצלי כל מה שנדרש זה לשים את הטלפון בצד אחר הצהריים ולחלק קלפים לכל המשתתפות בטאקי, או להלביש את הבובה או לטעום את העוף מפלסטיק שהכינולי. כמה שזה נשמע פשוט ככה המוח נלחם בזה. אני מחזיקה את המניפה והוא צועק שבטח מישהו חיפש אותי בוואטסאפ, או שיש לקוח חדש שצריך לשלוח לו הצעה. מזל שהמצד השני אני יכולה לשמוע אתהקול שלי שאומר לאיתן שלא יקרה שום דבר אם כל אלה יחכו למחר, ושאטפל בהם בשעות העבודה. להיפך, זה אפילו ישפר את הישגיי. אז אני משחקת טאקי, ונהנית, וזה לא עולה לי כלום.

אבל העוצמה האמיתית היא בגילוי המרעיש כל פעם מחדש ששינוי קטן עושה הבדל גדול, בעיקר כי הוא מביא את החברים שלו, השינויים שלא תכננתי בכלל.
פתאום יש לי יותר זמן להכין אוכל נורמלי וגם לשבת לאכול. פתאום יש לנו זמן לשוחח והבנות מספרות חוויות באורך מלא במקום לענות רק ׳כיף׳ ו ׳סבבה׳, מן הסתם הן מרגישות שאני פנויה להקשיב.

פתאום אני יושבת בערב עם אהובי על הספה בלי מחשב פתוח, בלי צ׳ק ליסט ולחץ למחוק עוד משימה ועוד אחת עד שנעצמות לי העיניים, פתאום כשהוא מסתובב עם הנייד ליד הבנות זה נראה לי פשוט לא סביר, וכך לאט לאט הן מרוויחות עוד קצת משנינו.

שלא תחשבו שמדובר באידיליה סקנדינבית משמימה. החיים עדיים כאוטיים, העבודה והפעילות החברתית עדיין מתנהלות בווליום גבוה, שגעת הריצה שלי לא פסקה לרגע, ובכל יום בא לי לרוץ מהר והרבה וחזק, אבל הרכבת המשוגעת הזו למדה לעצור פעמיים ביום בתחנה, וכמו שאמרתי – שינוי מביא שינוי. אני לומדת לשים גבולות, לנהל את סדר העדיפויות שלי, לבחור במה שמקדם אותי וטוב לי, ולכן גם הקרונות של הרכבת שלי הופכים להרבה יותר מפנקים מיום ליום – כבר לא עומדים בהם, לא נדחסים בצפיפות, ואם נהיה רעש אני ישר שורקת במשרוקית של הסדרן שיהיה כאן שקט. הגעתי לגיל שאפילו בנתיב הכי מהיר ולחוץ מגיע לי לנסוע פירסט קלאס.

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

איך נהייתי רצה ועל מרתון ראשון בהריון

  בסקירה היסטורית של עצמי ברור שאני הרבה יותר שנים לא רצה מאשר כן רצה. כלומר, כבר סיפרתי תחת כל שיח רענן שעד לפני 4 שנים לא רצתי - כולל בתיכון, בטירונות ובקורס קצינות, אלא...

תגובות

פורסם לפני 11 months
תצוגה מקדימה

בשמלה אדומה ונעלי ריצה

*דיסקליימר: בלוג זה נכתב בלשון צינית מדוברת ולא תמיד אלגנטית או מי יודע מה אינטליגנטית, לפיכך אין בו או באמור בו כדי להפחית ממידת פמיניסטיותה של כותבת שורות אלה.* את הפוסט הזה אני כותבת תוך כדי העמסת שטוחים עם מלח ונוטלה,...

תגובות

פורסם לפני 2 months
תצוגה מקדימה

אימון עליות והחיים בצל הכאב

״אני אומרת לך, מה שהפך להיות עם החבר׳ה שלנו זה ממש בית אבות״ מלכלכת סבתוש באלגנט מאחורי הגב, ״הכל מתפרק- זה כואב לו פה, זאת כואב לה שם, חבורת צילייגרים.״ סבתוש בת 82. היא לא...

תגובות

פורסם לפני 11 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה