הבלוג של מורן מישל

למה רצה נשמה

אחרי שנים שבהן סירבתי לרוץ, אלא אם רדף אחרי אריה, נהייתי רצה. בכל אופן, כמעט תמיד כשהשעון מצלצל אני קמה ויוצאת לרוץ. גם ביום של המרתון הראשון קמתי ורצתי. עכשיו מתכוננת למרתון הבא. החיים בנעלי ריצה

עדכונים:

פוסטים: 38

עוקבים: 11

החל מדצמבר 2016

בשניה אחת שעצרתי הבחנתי שהחיים שלי נעים על המסלול המהיר וששכחתי לעצור לתדלוק. הרהורים על איזון בחיים

11/06/2017

׳יותר מהר, יותר גבוה יותר יפה, יותר חזק׳ אני מזמזת לעצמי תוך שאני מנסה להבין איפה בדיוק איבדתי שליטה על החיים שלי. כלומר, זה לא בדיוק שאיבדתי שליטה, אני דווקא בדרך כלל בשליטה עודפת, אבל אני מנסה להיזכר מתי היה הרגע הזה שבו עליתי על המסלול המהיר של החיים ואיך בדיוק בחרתי בנתיב שאין בו תחנות רענון? כלומר, אני מניחה שיש תחנות רענון, ובטח זו רק אני שמפספסת אותן כשאני דוהרת בנתיב השמאלי ולא מאותתת בזמן.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני במרוץ. לפני שהתחלתי לרוץ זה היה המרוץ של החיים – לימודים, עצמאות, משפחה, לידות. והמרוץ לא נפסק, הוא רק משנה את פניו מדי פעם.

כבר 17 שנים שאני בין הריונות לחיתולים והנקה. 5 בנות. (וכן, ניבי בת שנתיים וחודש ועדיין יונקת.)
כבר 15 שנים שאני עצמאית – מתחדשת, מתעדכנת, מלמדת את עצמי, מתקדמת, כי אסור לעצור.
כבר 4 שנים שאני פעילה חברתית. סופסוף מצאתי מה לעשת עם חרב לוחמת הצדק שנצורה אצלי בנדן מכיתה א׳, אבל בחיי שמלחמות זה דבר מתיש.
כבר 3 שנים שאני רצה. יום אחד ללכת פשוט נראה לי לא תואם את הקצב הפנימי שלי, אז התחלתי לרוץ, ומאז אני צולחת מסלולים, מטפסת על הרים, כובשת פסגות ומפתיעה את עצמי במרחקים שאני מסוגלת לעבור רק כדי לחזור הביתה בשלום.

׳תעצרי רגע, תנוחי, חכי שניה לפני האתגר הבא׳ כך אומרים האנשים שסביבי, לא מאמינים בעצמם שהמילים יחלחלו וינחתו בשלום ביעדן. זה לא פשוט להיות איתי – לא כבן זוג, לא כחברות, לא כילדות שלי. אני יודעת את זה. האינטנסיביות של החיים שלי מחייבת את כל המערכת שעוטפת אותי. ואפילו שהם יודעים שאני מעריכה עד השמים ובחזרה, ואפילו שהם יודעים שאם לא ככה אז אני פשוט לא אני, זה לא הופך את זה לקל יותר. גם לא לי.

לפעמים אני מדמיינת לעצמי רגעים של שקט. משחק קופסה על השטיח, עוגה נאפית בתנור, טלפון שלא מתריע ולא מודיע על שום עדכון. וזה לא שזה לא קורה, אבל זה קורה כל כך מעט.

לפעמים אני מעזה לדמיין שלא אכפת לי. שלא אכפת לי מהעוולות, לא אכפת לי מהאווילות, שלא אכפת לי מהעתיד שדוהר לקראתנו במלוא כיעורו. שמישהו אחר יתקן. אבל זה מחזיק מעמד כל כך מעט זמן, עד שאני עולה שוב על הסוס למשימה הבאה.

לפעמים אני נזכרת בימים שידעתי לישון. עם תינוקת חבוקה בזרועותיי עד 11 לפני הצהריים, או בשנ״צ מתוק שהתארך אל שעות החשיכה.
לפעמים אני מתגעגעת לימים שבהם 9 בבוקר היה מוקדם נורא, ולא כל כך מבינה איך קרה שהשתרבבו לתוך השפה שלי 2, 3 ו- 4 בבוקר, כשפעם אלה היו שעות שלא ידעתי בכלל שהשעון מראה.

וזה לא שאני רואה לעצמי איזו דרך אחרת לחיות את חיי ולהישאר אני, אבל פתאום בימים האחרונים אני קולטת שהתחושות הלא מובנות האלה שעוברות לי בגוף הן איתות – אני עייפה.

זה לא קורה לעתים קרובות, אבל פעם באיזה אף-פעם, אני מגלה שבלי ששמתי לב התגנבה לה עייפות לעצם יישותי – אל המחשבות, אל הרגליים, אל קצות האצבעות, אל העפעפיים, אל הלב. ולמרות כל התכניות, וחרף מה שהיומן מהבהב לי שצריך להספיק, וכנגד כל הרעיונות שצפים לי בראש ומבקשים הגשמה  – אני רוצה לרגע אחד, כמו פעם, להשתיק את הכל, לכבות את האור, להתנתק ממש, לא להיות חייבת, מחוברת, לא להיות במרכז או בראש, לא לחשוב מה הלאה ומה יקרה אם לא, ופשוט להניח. פשוט לנוח. ואני יודעת שאני יודעת איך לעשות את זה, אני רק צריכה להיזכר ולהסכים. כי נכון שאני טובה ב״מהר, חזק, יפה, גבוה״ אבל האמת היא, שמה שמתחשק לי זה לישון. לא לתמיד, לא להמון הזמן, אבל קצת ומדי פעם ולפחות מספיק בשביל להתאזן, לצבור שוב כוח ולחזור למסלול.

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

איך נהייתי רצה ועל מרתון ראשון בהריון

  בסקירה היסטורית של עצמי ברור שאני הרבה יותר שנים לא רצה מאשר כן רצה. כלומר, כבר סיפרתי תחת כל שיח רענן שעד לפני 4 שנים לא רצתי - כולל בתיכון, בטירונות ובקורס קצינות, אלא...

תגובות

פורסם לפני 12 months
תצוגה מקדימה

בשמלה אדומה ונעלי ריצה

*דיסקליימר: בלוג זה נכתב בלשון צינית מדוברת ולא תמיד אלגנטית או מי יודע מה אינטליגנטית, לפיכך אין בו או באמור בו כדי להפחית ממידת פמיניסטיותה של כותבת שורות אלה.* את הפוסט הזה אני כותבת תוך כדי העמסת שטוחים עם מלח ונוטלה,...

תגובות

פורסם לפני 3 months
תצוגה מקדימה

אימון עליות והחיים בצל הכאב

״אני אומרת לך, מה שהפך להיות עם החבר׳ה שלנו זה ממש בית אבות״ מלכלכת סבתוש באלגנט מאחורי הגב, ״הכל מתפרק- זה כואב לו פה, זאת כואב לה שם, חבורת צילייגרים.״ סבתוש בת 82. היא לא...

תגובות

פורסם לפני 11 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה