הבלוג של מורן מישל

למה רצה נשמה

אחרי שנים שבהן סירבתי לרוץ, אלא אם רדף אחרי אריה, נהייתי רצה. בכל אופן, כמעט תמיד כשהשעון מצלצל אני קמה ויוצאת לרוץ. גם ביום של המרתון הראשון קמתי ורצתי. עכשיו מתכוננת למרתון הבא. החיים בנעלי ריצה

עדכונים:

פוסטים: 20

עוקבים: 8

החל מדצמבר 2016

בואו נדבר על עליות – אם היינו נולדים לעליות היו לנו פרסות, או קורים כמו של ספיידרמן, או שרירים ברגליים. נעים להכיר: הר – רגליים, רגליים – הר

05/01/2017

savtush running

״אני אומרת לך, מה שהפך להיות עם החבר׳ה שלנו זה ממש בית אבות״ מלכלכת סבתוש באלגנט מאחורי הגב, ״הכל מתפרק- זה כואב לו פה, זאת כואב לה שם, חבורת צילייגרים.״
סבתוש בת 82. היא לא מפסיקה לזוז. היא הולכת ברגל בלי הפסקה, היא מטפסת במדרגות, עושה פילאטיס או פלדנקרייז, והיא הולכת לשחות כל בוקר במים הקפואים של בריכת גורדון, ולה לא כואב כלום. טפו טפו.

כשפגשתי אותה באיזו ריצת בוקר גשומה במיוחד היא זרקה לחברה שלה ״נו, הנה זו המשיגינע שלי שאמרתי לך, גשם והיא רצה. מה את רצה יא משוגעת?!״ שאלה אותי האישה בשיער הלבן שעמדה להיכנס בגשם וב-9 מעלות למים. ואני, לא היה לי נעים להגיד לה שאני עוצרת רק לשנייה לחיבוק, כי אם אני לא ממשיכה לזוז הרגע אני משאירה ברך אחת על הטיילת, ממש כמו בית אבות.

האמת שאני לא מתלוננת בקול רם, אבל מהתבוננות בחבריי הצולעים, גוררי הרגל, חבושי הברך והמקללים בכמה שפות, אני מבינה שלא רק שלא המצאתי את זה, אלא שכאב הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהריצה.
מאז שהתחלתי לרוץ הכאב הפך לחלק מהחיים. הרצים בטח יבינו – כאב טוב כזה, שחושף בפניי שרירים שלא ידעתי שיש לי ולא אכפת לי לגלות מקץ 38 שנה, או כזה שהוא אות אזהרה שלא ממש מקשיבים לו כי ממש בקרוב יש מרוץ וריצה זה בכלל בראש, אבל אחר כך לכי תתמודדי עם המדרגות בבית ושמישהו יסביר לי איך עולים שלוש קומות על הראש.

approver knee
בשבת האחרונה יצאתי לרוץ בהר איתן. ריצת היכרות. כי ביקשתי מחבר שייקח אותי פעם להכיר את המסלול. אמרתי *פעם* – לא עכשיו, לא מיד, לא כש-6 מעלות בחוץ, סתם איזו ׳פעם׳ כללית כזו. אבל החבר רציני, והריצה נקבעה מיד, ולי לא היה נעים להשתפן ולהגיד מה נסגר איתך בנאדם, זה אזור ירושלים וינואר עכשיו, ובכלל למה למהר, למה?

קיצר, הבטיח ריצה קלילה בנוף נהדר, הקפה לא מסובכת של 7.8 ק״מ, ורק בסוף עליה לא פשוטה. 3 הקפות.
נעים מאוד – הר – רגליים, רגליים הר. מודה, השם ׳*הר* איתן׳  היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה. אבל מה אני, חשדניסטית? לא! אז התלבשתי טוב וחייכתי כל הירידה ואז זה קרה – אייל אמר שעכשיו יגיע טיפוס של איזה 1.3 ק״מ, ושזו עדיין לא העליה, ולא להיבהל. פה חשדתי.

zina run
אפשר לדבר רגע על עליות? לא באמת נועדנו לעשות את זה. אם היינו נולדים לעליות היו לנו קורים כמו של ספיידרמן, או רגליים דביקות כמו של זחל, או שרירים ברגליים. שככה יהיה לי טוב שאם לא היו אנשים בסביבה הייתי בוכה לטאטע שיוציא אותי משם בכוח הזרוע, ואני לא אישה מאמינה, אבל יש רגעים ששמים את העקרונות בצד ועושים מה שצריך.

שרירי הרגליים שלי בערו, הייתי בטוחה שאשאר לנצח למרגלות העלייה הזו, ושהקשר שלי עם הבנות שלי מעתה ואילך יהיה בוואטסאפ בנייד שאטעין באנרגיית השמש. אבל איך אמרנו – ריצה זה בראש? אז המשכתי עם הראש בקיר (או בהר), ובשילוב של קצת-הליכה-קצת-ריצה ואפליקציית ריאה מלאכותית הגעתי לסוף ההקפה. עכשיו עוד שתיים כאלה? זה כבר מקרה למאסטר במשא ומתן, כי בטוב אין סיכוי שאשלח את עצמי שוב אל התופת.

לא אשאיר אתכם במתח – סיימנו שלוש הקפות. מדהים מה שאפשר לעשות עם קצת עזרה מחברים, ואפילו בהקפה האחרונה עוד חייכתי. כאבו לי איברים שלא ידעתי שיש, לא הייתי משוכנעת שהכאב יחלוף אי פעם, והחלטתי לא להיות קטנונית ולוותר על חמצן בהקפה האחרונה – אם לא נכנס, לא נכנס. לא בכוח. אבל סיימתי בחיוך. זה היה אתגר ששווה להתמודד איתו ולנצח.
כשסיימנו את קפה ההתאוששות הבחנתי שלא רק אני קמה בתנועה קצת רובוטית מהכסא וחייכתי לעצמי לנוכח צרת רבים, שהיא גם קצת מזוכיזם להמונים.

smile therapy
בדרך חזרה, כשהשמש כבר חיממה והשרירים היו עטופים היטב בבגדים יבשים, סבתוש התקשרה לשאול מה נשמע וזה. ״׳אל תשאלי,׳ רציתי להגיד לה, ׳רצנו עכשיו 24 ק״מ מטורפים בהר שאלוהים ייקח אותו וכל הגוף שלי מפורק.׳ אבל אני מכירה היטב את סבתוש שלי – היא לא רואה בעיניים ולי לא מתאים שיימינג ושהחבר׳ה של 7 בבוקר בגורדון יסתכלו עליי עקום, אז אמרתי ׳היה יופי, ריצה בנופים משגעים ומריצה לריצה אני מתחזקת. טוב שנסעתי.׳
׳נו, משוגעת תישאר משוגעת׳ היא השיבה, ואם לא היה תפוס לי שריר החיוך אני בטוחה שהייתי צוחקת לעצמי בשקט, בזמן שבכיתי מבפנים כשהגיעה ההודעה ׳יום שני בקבוצה- אימון עליות.׳

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- סמנו פה למעלה ״עקוב אחרי״, זה שורף מלא קלוריות ונורא מחזק את שרירי האצבעות

get stronger

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

איך נהייתי רצה ועל מרתון ראשון בהריון

  בסקירה היסטורית של עצמי ברור שאני הרבה יותר שנים לא רצה מאשר כן רצה. כלומר, כבר סיפרתי תחת כל שיח רענן שעד לפני 4 שנים לא רצתי - כולל בתיכון, בטירונות ובקורס קצינות, אלא...

תגובות

פורסם לפני 5 months
תצוגה מקדימה

יום רצה, יום באסה

׳אני מרגישה כאילו לא אצליח לרוץ שוב לעולם׳, כתבתי לפני יומיים למאמן שלי, והוא גם הרגיש וגם האמין לי, כי זו לא הפעם הראשונה שהרגשתי...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

מכתב פרידה מעצמי לעצמי

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני מחלימה מפציעה. לא פציעה מהסוג ששוכבים בגללו במיטה ומקבלים מכתבים מרגשים מילדי כיתה ב׳ מבית הספר שומרון בשרון, אבל כזו שבכל זאת מעכבת אותי בהכנות למרתון...

תגובות

פורסם לפני 4 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר