איש הברזל שלי

פוסט אורח של בעלי, הידוע בכינויו "המלך", לסיכום חוויותיו מתחרות איש הברזל IRONMAN שהתקיימה ב-1.7.2012 באוסטריה.

תחרות איש הברזל כוללת שילוב של 3 ענפי ספורט בזה אחר זה : 3.8 ק"מ שחייה, אחריהם  180.2 ק"מ של רכיבה על אופני כביש ולסיום ריצת מרתון באורך 42.2 ק"מ. סה"כ עוברים האתלטים מרחק של 226.2 קילומטרים.

עכשיו כשזה ברור, אלכס – הבמה שלך:

כמה שזה נשמע הזוי, התחרות התחילה יום לפני הזינוק. בתדריך המקדים הודיעו המארגנים בתיאטרליות רבה שאסור להשתמש חליפות שחיה. כולם היו בהלם והתחילו לעשות חשבון בראש בכמה זמן זה מעכב אותם. אני חזיתי 10 דקות הבדל (התוכנית היתה שעה וחצי) הייתי אופטימי…

בבוקר התחרות אני מוודא שגלגלי האופניים מנופחים, 2 תיקי ההחלפה שלי תלויים במקום עם כל הציוד (כחול רכיבה, אדום ריצה), ואנחנו (אורלי, אני ואבא שלי שהצטרף) צועדים לשפת האגם עם משקפת וכובע ים. שלושת אלפים איש בקירוב עומדים על שפת האגם, אני כוסס ציפרניים (מה שנשאר מהן, כולל הרגליים) ומנסה לאתר את המצופים הרחוקים. אני לא רואה כלום, אבל יודע שמה שצריך לעשות זה להישאר בדבוקה והכל יהיה בסדר. הכומר מברך, ובסוף הברכה מזנק בתחתוניו למים (כומר מתקדם משהו…). הספירה לאחור נעשית דרמטית מרגע לרגע. אנחנו נכנסים למים ואז ניתן האות ומתחיל "מערבל בטון" של ידיים ורגליים. אני לא מצליח לשחות, מישהו תופס לי את היד ואני מפספס נשימה ומהר מאד נכנס להיפרוונטילציה. בלי פניקה – אני אומר לעצמי – זה כבר קרה לי לא פעם, זה הזמן לעשות בועות: לשאוף בחוץ ולנשוף במודע לתוך המים. הנשימה חוזרת ואני נכנס לתבנית השחייה המוכרת. "מתיישב" על מישהו ושוחה אחריו מבלי לנווט בעצמי כי הרי ממילא אני לא רואה את המצופים.

השחיין שלפני נחלש ואני עובר לשחיין הבא וכך הלאה עד ל- 3 קילומטרים שמן הסתם היו מהירים ויעילים יחסית. החלק האחרון של השחייה הוא בתוך תעלה מג'וייפת מלאה בצמחי מים ובוץ. אני נחלש מאד והמאבקים עם השחיינים האחרים מתגברים בגלל הצפיפות. לא נורא – אני יוצא מהמים ואומר לעצמי, כאן מתחיל המגרש הביתי שלי.

אני רץ לשקית הכחולה עם ציוד הרכיבה, מתלבש בזריזות ורץ לאופניים. פתאום אני שם לב שלא שמתי על עצמי את מספר החזה. אני רץ חזרה לתחנת ההחלפה ומצליח לאתר בקושי את השקית שלי שכבר נערמה על גבי השקיות האחרות, לוקח את המספר ושוכח לקחת את כפפות הרכיבה. נסתדר בלי. אני מרגיש שהכפפות חסרות רק בקילומטר ה- 110 בערך כשאני מרגיש נימול באצבעות.

הרכיבה זורמת. אני עוקף המון שחיינים טובים ממני, וממשיך בנוחות עד הקילומטר ה- 25 שם אני מבין שהמסלול הוא ממש לא מישורי (משום מה הסיפור הזה על המישוריות של המסלול שעובר מפה לאוזן הוא שקר גס, שלא לומר גס ומתועב). בקילומטר ה- 35 בקצה העליה לאגם פאקר (זה באמת שמוFaaker ) אני פוגש את אורלי ואבא שלי שהגיעו לשם בשאטל – איזה כיף. חיוך למצלמה ואני ממשיך הלאה כשאני מקפיד לשתות כל הזמן ולאכול מדי חצי שעה לפחות. עקב החום אני לוקח גם כדורי מלח.

לאורך כל המסלול משפחות שלמות של אוסטרים יושבים לצד הדרך, מתיזים עלינו מים בחום הנורא (35 מעלות) וצועקים supa alex hop hop. הכל בזכות זה שיש לי שם קליט מאד.

סיבוב ראשון מסתיים, אני יוצא לסיבוב השני בתחושה משופרת אף יותר. אני שר לעצמי שירי עידוד של עופר לוי (אין לי יום אבי – אין לי לילה) ושל אבי ביטר (כאב ואכזבות). השמש קופחת, הטמפ' גבוהות כמו באימון הסימולציה שעשיתי בכנרת לפני חודש וחצי, אבל אני מתנחם בזה שהאירופאים סובלים אפילו יותר ממני.

בקילומטר ה- 160 אני מרגיש את השריר הארבע ראשי. אני לוקח כדור מלח אחרון לרכיבה ומקווה לטוב. השריר כואב אבל אני מתנחם בכך שהתאומים וההמסטרינג במיטבם ואפשר לרוץ עם גם ארבע ראשי תפוס…

הרכיבה מסתיימת. אני ממהר לתחנת ההחלפה ומשתדל לעבוד לאט כדי לא לשכוח הפעם כלום. לוקח בקבוק מים ביד ויוצא לריצה. תוך דקה אני מגלה שהשמחה שלי בדבר המוכנות של התאומים הקדימה את זמנה. השריר נתפס. אני עושה כמה מתיחות וזה לא עוזר. אני מוריד קצב כדי לשמור על הרגליים ומתחיל לשלב הליכות בריצה או ליתר דיוק לשלב ריצה בהליכה.

כל ניסיון לאכול, לקחת עוד כדורי מלח, אדוויל, לשתות, לשיר שירי לכת – לא עוזר. הכאבים ברגליים מרגישים כמו אחרי מרתון תחרותי. אני מבין שאין סיכוי להשלים ריצה טובה ואני מחליט לעבור למוד הישרדות. אורלי ואבא שלי פוגשים אותי שוב בקילומטר ה- 8. אני שומר על פאסון ומקפיד לרוץ לידם (עם הפסקה לנשיקה קטנה-גדולה מאורלי). אני ממשיך לקרטע בהליכה-ריצה עד הקילומטר ה- 37. שם במרכז העיר אני רואה את כל בתי הקפה מלאים באנשים שיושבים מול הכדורגל וצורחים אספנייה. הבנתי, 1:0 לספרדים. בנקודה זה יש סיבוב ומתחילים לחזור לקטע האחרון. אני מציץ בשעון – אופטימיות זהירה שבקצב הנוכחי אני עומד ב 15 שעות לתחרות.

כמה דקות חולפות, עדין בתוך המדרחוב, אני עובר ליד ארובה של מסעדה (למי שזוכר מהישראמן באילת- כנראה שזה חלק בלתי נפרד מלהיות איירון-מן). הריח מעלה קבס ואני מגיע בשנייה האחרונה לפח זבל עירוני ומקיא שם את הנשמה (מתברר שלא ספגתי הרבה ממה שאכלתי בריצה – הכל נשאר שם בפח ההוא). שוטר אוסטרי מודאג שואל עם הכל בסדר alles gut? ואני עושה סימן עם היד וממשיך בענייני (כלומר להקיא…). 2:0 לספרד.

בסוף הלחץ בבטן משתחרר, אני ממשיך לשוקת קרובה ושוטף את עצמי במלוא החופן מים קרים. מציץ בשעון. קילומטר 38 – עוד 4 לסיום. אני עושה חשבון שבקצב 7 דקות לקילומטר אני יורד מ 15 שעות. אני מחליט שאני רץ על השרירים הכאובים אפילו בצרחות אבל משלים את המשימה.

אלא שלא התייעצתי עם שריר התאומים שלי. השריר שספג התעללות במשך 5 שעות החליט שקצה נפשו והוא שם לזה סוף. עווית ברגל והשריר קופץ ממקומו (בשביל מה קניתי גרבי קומפרשיין ב- 180 שקל אם לא בשביל למנוע את זה???) ואני נופל כמגדל קלפים על גזע עץ סמוך. הכאב מטורף ואני לא יכול לדרוך על הרגל.

עוברת דקה או שתיים וזה לא משתפר. פתאום מגיע מלאך בירוק. מתנדב אוסטרי בן 60 פלוס מגיע אלי ואומר לי באנגלית רצוצה שהשריר יצא מהמקום והוא יחזיר אותו למקומו. אני חסר אונים, נותן לו לעשות את הלחיצות שלו. אחרי עוד כמה דקות הוא קם ואומר לי לנסות לעמוד. אני מצליח לעמוד בעצמי – קסם! אני מתחיל לדדות. אני מבין ש- 15 שעות זה לא ריאלי ואני ממשיך ללכת בקצב של צב מת. בסך הכל 4 קילומטרים אחרונים לקחו לי כשעה.

אני מגיע דקה לסיום – מסדר את המספר ומנסה להחליט אם לנסות לרוץ את הסוף. מחליט שכן – יהיה אשר יהיה ומסיים בריצה מקרטעת. הכרוז מכריז ברמקול Alex Cohen You Are an IRONMAN ואני מסיר את הכובע – עשיתי זאת.

לסיכום: התוצאה לא משהו. בחלק שחשבתי שהוא החזק שלי, הריצה, לא הצלחתי לעמוד בציפיות של עצמי בכלל. חלמתי על 6:20-6:40 ונשארתי עם מרתון של מעל 6 שעות עם אלף נקודות שבירה. אבל מסתבר שהחלק החזק הוא כנראה לא הריצה (וגם לא הרכיבה או השחייה). החלק החזק הוא הראש שלא נותן למילים כמו "פרישה", "לחתוך", "להפסיק" וכו' להיכנס בכלל ולהפריע. את החלק של הרגליים – אני עוד אשפר – אבל בזכות הראש אני IRONMAN.

ושוב – תודה לחברים שלי בקבוצת "לרוץ לחברה" על העידוד, האנרגיות והברכות. שמחה ואושר שיש לי חברים כמוהם. תודה לאבא שלי שהתרוצץ שלושה ימים כמו בן 17 כדי לעודד ולתמוך. תודה ענקית לאורלי האהובה שבמשך חצי שנה ראתה אותי עושה 2-3 אימונים ביום 6-7 ימים בשבוע, מתפקד (או יותר נכון – לא מתפקד) במשך התקופה, וכל זה בסבלנות ואורך רוח (ואלוהים יודע שהייתי די בלתי נסבל בתקופה), והגיעה איתי לקלגנפורט לתמוך ולעודד בנקודות הקשות ולהיות איתי עם כל הלחצים והפרפרים בבטן והשמחה הגדולה שבסוף. זכות גדולה שהתברכתי בכזו בת-זוג וחברה.

הרבה תודה ליורם המאמן המסור שהכין לי תכנית רצחנית שתמיד היתה על גבול הבלתי אפשרי. אך מסתבר שעם יורם הכל אפשרי. הביטחון השקט שלו והליווי  המקצועי בדיוק בנקודות המשבר בהן הייתי זקוק לו העבירו אותי את התחרות בשלום.

אבל את התחרות אני רוצה להקדיש לדנה. דנה שבמשך כל התקופה באה להתאמן איתי באימונים הכי ביזאריים מצובה לנס הרים וחוזר חלילה בחום, בקור בגשם שוטף, והצטרפה כמעט לכל אחת מהריצות שרצתי בפארק או מחוצה לו ואפילו לקחה אותי לשחיית ים מספר פעמים ועשתה בעצמה 60-70% מהתוכנית שלי מבלי להתלונן – רק כדי שלא אצעד לבד. השתכנעה שאימוני ההחלפות שאני עושה מתאימים לה לטריאתלון תל אביב, הייתה אוזן קשבת לכל הקיטורים, השתתפה איתי בשינון שירי אבי ביטר כשהתחת כואב על האוכף, דאגה למתג אותנו בבגדי קבוצת "זגנדי" הבלתי נלאית, ועוד ועוד ועוד… בקיצור קרן אור זוהרת בתוכנית כל כך קשה ותובענית. קצרה היריעה, דנה –  ת ו ד ה אין כמוך!!!

להתראות בפעם הבאה, אלכס כהן

לסיום מילה אחת שלי: מלך!

בקרוב הפוסט שלי – על איך זה נראה מהצד…

אורלי כהן - חיים וטעים
אוהבת את החיים הטובים והטעימים: לבשל, לאפות, לצלם, לטעום, לטייל, לבלות, ליצור, לעצב, לשתף, לכתוב ולספר. יחד עם זאת, בריאות הגוף, הנפש והנשמה חשובים לי ואני משתדלת לשלב ביניהם. חיים וטעים זה המוטו שלי.