הבלוג של דגנית ונינה

בעלי שנהיה אישתי שנהיתה אופה

בוקר אחד, לפני כשבע שנים, יצא בעלי, אבי בתנו (אז בת ארבע), מהמקלחת, שם הבין שהוא אישה. לקח לה 24 שעות לספר לי, ולבקש שנשאר יחד לנצח כי היא אוהבת ונמשכת אלי ויודעת יותר מתמיד למה בחרה בי להינשא לה. גם אני ידעתי למה - היא הייתה... +עוד

בוקר אחד, לפני כשבע שנים, יצא בעלי, אבי בתנו (אז בת ארבע), מהמקלחת, שם הבין שהוא אישה. לקח לה 24 שעות לספר לי, ולבקש שנשאר יחד לנצח כי היא אוהבת ונמשכת אלי ויודעת יותר מתמיד למה בחרה בי להינשא לה. גם אני ידעתי למה - היא הייתה חתיך, שנון, רהוט עם חוש הומור וגם מכפר שמריהו. אני גם, בניגוד אליה, לא הייתי מופתעת מהתגלית, רמזים היו פזורים לכל אורך הדרך. ואהבתי. לפני שנה וחצי נסגרה חברת ההייטק בה עבדה, והיא החליטה להתחיל לאפות לחם כדי שלעולם לא תצטרך לחזור לשבת מול מחשב. במפתיע, יצאו לחמים טעימים. גיל חובב, למשל, חשב שהם הכי טובים בארץ, וטיים אאוט בחר בנו למאפיה הכי טובה בתל אביב. לילדה שלנו נהייה, במקום אבא פאדיחה, אבא עם המאפיה הכי מדליקולית בעיר. לי נהייתה אישה שמעצבנת אותי בדיוק כמו שעצבנה כשהייתה גבר, ומקסימה ומושכת קצת יותר. לה קוראים עכשיו נינה, לי קראו תמיד דגנית, וביחד אנחנו דגנינה.

עדכונים:

פוסטים: 97

החל מיולי 2010

לחמנינה בת שנה, ואני ממש ברגע זה בת חמישים ושש. טוב, בעצם אני לא בת 56, אלא רק בת 55, אבל תשמעו, כמו שאומר להב הלוי, זו טכניקה מדהימה לתרגל ולהתכונן לגיל שלך כשאת כבר בעשור השישי (ש-י-ש-י!!!… או מיי גוד!!! זה לא קורה לי!!! או כמו שאמא שלי אומרת, גוטניו אין הימל!!!) של חייך. בטכניקה הזו את מגיעה ליום הולדתך, ובמקום האימה מול הספרות החדשות שמציינות את גילך, את כבר הכי מתורגלת. ואז, בלי לנוח אפילו רגע, שוב מעבירים סיפרה, ושוב, במשך שנה שלמה אסור להתבלבל וחייבים להגיד את הגיל של יום ההולדת הבא לאנשים. בתור בונוס, מכריחים אותם כמובן להגיד “את לא נראית.” אז זהו, ממש התרגלתי להיות בת 55, אבל אין מה לעשות, אני די נראית, במיוחד בצוואר, איפה שגם אם היו לי זמן וכסף, אי אפשר כל כך לסדר. רק אתמול ביקרה ת’ חברתי הטובה בלחמנינה, הביאה לי במתנה שמלת בית (ביקשתי, בתקווה שאסכים להיפרד מהכותונת המיתולוגית שהשאילה לי חמותי), צילמה אותי ונתנה כותרת לתמונה: “דגנית מאושרת.” אני כמעט מודה, ורק שואלת מה יהא על הצוואר? בטוח שזה לא הולך להיות טוב יותר. בעלי שנהיה אשתי שנהייתה אופה דווקא מחבבת אותי ואת צווארי, כל עוד שאני לא שואלת אותה למה נגמרו כיכרות הנלסון באמצע היום (“אז תפטרי אותי וזהו”), או מתמרמרת על למה לפני כשלוש שעות ואולי אפילו ארבע, אמרה שעוד עשרים דקות היא מסיימת לעצב את הבאגטים (“תפסיקי להציק לי, אני הכי מזדרזת”) ובאה לאכול איתי סשימי, להלן חלבון ערב. (לחמניית בריאות בבוקר עם לבנה, פרוסות קישואים ופלפלים אפויים בשמן זית בתנור, כריך סביח חריף או סלט פסטה מחיטה מלאה בצהריים, וחלבון בערב, וירדתי כבר חמישה קילוגרם ומאתיים גרם. “מאושרת,” פסקה ת’, וכרגיל צדקה.) כשאני הוגגת באוזנה של בעלי שנהיה אשתי שנהייתה אופה על פני צווארי הלא ענוג לאן, היא מסבירה לי שזה שטויות ובטוח שד”ר אייל וינקלר, חברנו הטוב, יוכל לטפל בזה. הרבה יותר מעניין אותה לדעת איך מתקדם המדע בנושא השתלת רחם, כי נורא בא לה ללדת ילדים… לא דווקא לגדל אותם, את זה אני עושה בשבילה, רק להרות וללדת ולהניק ועוד כל מיני דברים שמוחה הנשי מצווה עליה, בלי לתת לה הנחות בשל גופה הלא ממש מצוייד…
כבר לא צעירה וגם זה היה מזמן
גם לחמנינה לא ממש בת שנה, ואם הייתה יכולה הייתה מסבירה שכבר בנובמבר 2008 נולדה (למה חייבת האופה המיוחדת לרצות השתלת רחם, ולא מסתפקת בלידת מאפיות? והאם הפסיכואנליזה שהחלה בימים אלו תספק את התשובה? כל זאת ועוד בפרקים הבאים…) בלידת בית, ממש במטבח של הדירה שלנו. כשגדלה קצת עברה לדירונת שממול, שם עשתה במשך שנתיים את קפיצת הגדילה הראשונה, ואז, בדיוק לפני שנה, ממש כמו אמה, האופה שנולדה מחדש, עשתה טרנזישן לבית קפה עם מאפיה וקונדיטוריה סקסיים במיוחד, אימצה זוג נוסף של אמהות מיטיבות (רוני ומזלי, שיודעות ללחוש גם לגורי אדם וגם לבתי קפה). אנחנו, לא בלי קושי, הכלנו את השינוי (המגדרי?) של המאפיה, וממש בעוד שבוע, במוצאי שבת, 13 באוקטובר, בשבע בערב, נחגוג לה יום הולדת.

הזמנה
“אין אין אין חגיגה בלי לחם נלסון,” אתם אומרים, ואנחנו מסכימות ומתחייבות שיהיו במסיבה המון לחמי נלסון וגם גבינות ואלכוהול ויונתן קוטנר (כן כן, הבן של) שגם יודע לחלק את הלחמים שלנו לכל המקומות הכי מדליקים בעיר (מדרום לצפון, שלא תתבלבלו: דייבוצ’קה, לוסיה, שורצקי, אלכסנדריה, התחתית, שפר, שלג, מרסנד, באצ’ו, קפה הבימה, קפסיטו, ביתא קפה רמת אביב וביתא קפה צהלה) וגם יודע לתקלט, יהיה הדי ג’יי. ואני אתנהג יפה ולא אשתה הרבה אלכוהול ולא ארקוד ריקודי בטן על השולחן כי אני כבר בת 55, בעלת עסק משגשג ומשגע, שצריכה להתנהג בהתאם. אוקי, רק קצת, אולי ריקוד אחד ודי. בטוח שהשותפות יתנהגו יפה וידאגו לכל מחסורכם, כי הן כידוע הבוגר האחראי במשפחה שלנו החדשה, ועל בעלי שנהיה אשתי שנהייתה אופה, לא בטוח כלום (“אבל עדיין” טוענת ת’ חברתי ומנציחה במצלמת האייפון, “תראי איך את תולה בה מבט מעריץ”).

תולה בה מבט מעריץ
מחר לחם חג סוכות – אגוזים עם תמרים, חלות מפונפנות, לחם מישמשים, צימוקים ואגוזי לוז (וריאציית חג על השקדים-תאנים המוכר והאהוב), ואם אתם מרגישים מספיק כשירים לגור בבית אחד עם עוגה שאי אפשר להפסיק לטעום ממנה, טארט השזיפים-קרם שקדים המדהימה כל כך, שלכם.

נשיקות וחיבוקים לכולכם, כי בלעדיכם כל זה לא היה קורה,
דגנית ונינה (שביחד זה דגנינה)
לַחְמָנִינָה
רח’ קרמניצקי 14 ,תל אביב
טל : 03-7448088 .
אתר: www.lachmanina.co.il
דף פייסבוק: www.tiny.cc/lachmanina
דוא”ל: [email protected]

עוד מהבלוג של דגנית ונינה

תצוגה מקדימה

טיפולים זוגיים לא באמת מצליחים

טיפולים זוגיים לא באמת מצליחים "טיפולים זוגיים לא באמת מצליחים," אומר לי המטפל (פסיכואנליזה, ארבע פעמים בשבוע...) של בעלי שנהיה אשתי שנהייתה אופה, שיושב מולנו בצהרי יום, בכובע של מטפל זוגי שאני מאלצת אותו לעתים לחבוש....

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

רגע לפני שמתפרסמת הכתבה על לחמנינה במוסף הארץ

רגע לפני שמתפרסמת הכתבה על לחמנינה במוסף הארץ, ואני לא נושמת. מילא שאני לא נושמת, אבל יש מצב שגם האופה לא נושמת כראוי בעקבות כמות שיחות הטלפון שהיא מקבלת ממני בשעה האחרונה (מרגע ששזפה עיני את הכתבה המהממת אבל הכה...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים," כך ציטטה וכתבה דנה האופה על לוח פרספקס לתוכו דחפה מזלג עץ ישן מאיקאה שנותרה בו רק שן אחת, זה ששימש בימי המאפיה הסודית כמחזיק לברז המים הקרים של קולר משומש שהיה במקור ברז בירה, ונחשב לכלי...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה