שוקולד פרה בהוי -אן

בחורה עם מחשב נייד

אמנם קצת באיחור, אבל אי אפשר שלא לספר על החופשה האחרונה ,כנראה, כהורים לשניים בהויאן – ויאטנם.
על המטוס עלינו ב- 20/6, סוף שבוע 30 ועשינו את דרכינו כמשפחה של ארבעה פלוס עובר למורשת השימור של אונסק"ו – הויאן.
כבר שנתיים שאני רוצה לבקר בה ובכל פעם זה לא ממש יוצא, והנה זה קורה ועוד לחמישה ימים סוליקו אני והעששיות (lanterns).
שלוש שעות מאוחר יותר, 2 ארוחות ילדים וכמה פרקים של "רינת ויויו", ייבדלו לחיים ארוכים, הטייס מודיע שהטמפרטורה על הקרקע היא 34 מעלות, ואני חושבת לעצמי שבטח נפלנו על יום חם במיוחד. מי ידע שזה יהיה היום ה"קר" ביותר שנדע בחמשת הימים הבאים.
בניגוד לביקורינו הקודם במדינה, בשדה התעופה הקטן של דאננג פקידי ההגירה מסבירי פנים ולא עושים איתנו משחקי כוחות בנוגע לויזת הכניסה למדינה. נראה כי הם שמחים לתת אותה לתיירים שפוקדים את המקום, ולא מעכבים אותנו רק כי הם יכולים כמו שעשו אחיהם הקומוניסטים בהאנוי, כשביקרנו בה באוקטובר האחרון.
מחוץ לשדה ממתין לנו הנהג מטעם המלון עם הג'יפ שלו ואנחנו יוצאים לנסיעה בת חצי שעה לכיוון Palm Garden Resort. בדרך לשם ממליץ לנו הנהג על מלון אחר שלידו אנחנו עוברים. מדהים שהוא מגייס את כל הידע שלו באנגלית דווקא למטרה תמוהה זו, אבל לכו תדעו, אחרי הכל הוא לא פספס את ההזדמנות לציין שאשתו תופרת בעיר ולתת לנו כרטיס ביקור שלה.
אנחנו מגיעים למלון, מתקבלים באיזה מוקטייל אבטיח ומחכים בקבלה למפתחות החדרים. בזמן המועט שאנחנו שם ועל אף שזו כבר שעת בין הערביים, אני מרגישה שאני נמסה לאיטי כמו שוקולד פרה בחוף הים, רק בלי השוקולד….
החדר לא מאכזב – דלקס ocean view מרווח ובעיקר ממוזג כמו שצריך. אני מודה לאלוהים על הבגדים הארוכים שהבאתי לילדים ועל שמיכות הפוך בחדר, כי הטמפרטורה במזגן הזה לא תעלה מעל 16 מעלות גם אם חיי יהיו תלויים בזה…ברוכים הבאים ל"עידן הקרח" הגרסה ההריונית.
אנחנו מנצלים את שארית הערב לביקור ראשון בעיר היפייפייה הזו על מבניה הישנים והמנורות הצבעוניות שנדלקות בדיוק בשעה שאנחנו שם. הכל יפה כל כך, אך באותה עת דביק בצורה שאי אפשר לתאר.
אנחנו שמים פעמינו לתופרת שהומלצה באתר "למטייל" כשאני מצוידת בבגדי מעצבים שהבאתי עימי מהארץ ובעיקר בספקנות גדולה. מה הסיכוי שהיא תצליח לחקות את המקור, איזה בדים כבר יהיו לה ומה הסיכוי שהבגדים לא יתפרקו אחרי לבישה אחת?!?
בכל זאת, אנחנו פוקדים את המקום, מתפעלים משפע הבדים, בוחרים את הרצויים לנו ואפילו אורן משתכנע לתפור שתי חולצות. אנחנו מסכמים על היום שאחרי כיום איסוף הסחורה, משאירים סכום דולרי על החשבון ויוצאים לתור אחר מזון.
הפעם אנחנו שוב הולכים בעקבות המלצה של האתר, אך מתאכזבים לגלות מסעדה מקומית שלא עומדת אפילו בסטנדרט תרמילאי מתכלב במיוחד. הילדים כבר משתגעים מרעב ואנחנו מתיישבים. אין הרבה מה לומר פרט לזה שהילדים יצאו מסופקים, אבל אנחנו עצרנו בסופר הקרוב לתדלוק נוסף של מתוקים, שיפצו אותנו על האכזבה הקולינרית.
חדר המלון הקפוא מקבל את פנינו, אני מלבישה את הילדים בכל המלתחה הארוכה, מכסה אותם טוב טוב ומצטערת שלא חשבתי להביא או לפחות לתפור להם גם כובעי צמר ומחממי אזניים, כי הלילה צפויה בחדר שלנו קרה.
בבוקר מתעוררים כולם קפואים ורעבים ואנחנו הולכים לבדוק מה מצב הפנקייקים וכמה סוגי קורנפלקס ומיצים מציעים לנו בפאלם גרדן. משהו כמו 20 צלחות מאוחר יותר, הילדים כבר לבושים ומרוחים כאילו הם עומדים להשתזף בערום על קו המשווה עצמו, ואנחנו יורדים לבריכה.
חמישה ימים עוברים ביעף כמו שעברו כנראה גם חמשת השנים על מיכאל. הבגדים שתפרו לנו מתגלים כהצלחה מסחררת שעולה על המקור הישראלי והתופרת מקבלת עוד אתגר – ג'ינס מעצבים שהבאתי מהארץ ולא נתתי לה לתפור ביום הראשון, כי לא הייתי משוכנעת שתעמוד במשימה פשוטה יותר, ובלייזר לאורן, שאומר שהיא רכשה את אמונו לחלוטין, שכן אפילו במעמד החופה שלנו, הוא לא לבש בלייזר…
אנחנו מגלים בעיר את מסעדת cargo club בה אנחנו סועדים כמלכים במשך כל החופשה ופוקדים את סצינת העששיות מידי ערב. הטמפרטורה שומרת על יציבות ונעה בין 35 – ל- 40 מעלות צלזיוס, הצבע של הילדים הולך ומשחים מיום ליום והם הופכים פחות ופחות דומים לאורן ויותר ויותר דומים לילדים שהוא אימץ בגואטמלה.
המחשבות שפוקדות אותי כל לילה, פרט למחשבה, מה יקרה אם תהיה הפסקת חשמל בחדר והמזגן יפסיק לעבוד, סובבות סביב לידה מוקדמת חלילה והצורך בהתערבות רפואית שכנראה תסתכם במיילדת שתגיע הנה ותבקש מאורן והילדים להרתיח סדינים ומגבות…
אנחנו מגיעים במהירות ליום החמישי והאחרון של החופשה ולאמצע השבוע ה- 31 של ההריון. בשדה חם כמו גהנום כי השמש קופחת על חלונות הזכוכית והמזגן לא עומד בעומס. אני שוב נמסה כמו הפרה ממקודם, רק הפעם אני באמת בצבע של שוקולד חלב מתקרב למריר, עם נטייה חזקה ל – 100% מרירות. אין שום דוכן לממכר שתייה קלה, קפה או משהו שיצנן את האווירה ואני מחכה כבר לעלות למטוס רק כדי לשוב ולהתאחד עם המזגן.
שעתיים אחרי נענות תפילותיי ואנחנו עולים למטוס. אנחנו מרשים לרינת לשוב ולהפנט את הילדים ומנסים לפוגג את העייפות שהצטברה בעיקר בשל החום ובכלל, כי יום של טיסה הוא יום מתיש וכי הריון ויום של טיסה חם במיוחד שווים כבר לזיכוי ביום חופש באחד הקניונים הממוזגים ברחבי סינגפור עם תקציב בלתי מוגבל.
אנחנו נוחתים בסינגפור המוכרת והנקייה. עוברים את ביקורת הדרכונים תוך שניות. המזוודות כבר על מסתובבות על המסוע. אנחנו נושמים לרווחה שהכל הגיע, כולל הבגדים שתפרנו – אנחנו בבית.
מרחק מונית מפריד ביננו לבין מקלחת…ומזגן….
השבוע ה- 31 עומד להסתיים ובסינגפור יש אפידורל, מה עוד יכול בן אדם לבקש, אולי כמה קוביות של שוקולד פרה?!?

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.