סגנון משלה

בחורה עם מחשב נייד

לפעמים אני מבלה ימים ושבועות בניסיון לחשוב ולחקור ולבחור את האמנית שאכתוב לפוסט השבועי, ולפעמים היא נגלית אלי ככה סתם באיזה פוסט פייסבוק או מאמר מקרי. האמנית של השבוע היא בדיוק כזאת. אמנית שהיצירה האייקונית ביותר שלה, דיוקן עצמי, הייתה מוכרת לי, אבל את השם שלה לא הכרתי, למעשה עד היום.

דיוקן עצמי, רומיין ברוקס, 1923
דיוקן עצמי, רומיין ברוקס, 1923

רומיין נולדה בשנת 1874 ברומא בשם ביאטריס רומיין גודארד למשפחה אמריקאית. הוריה נפרדו כשהייתה קטנה ואביה נטש את המשפחה, כך שבילתה את ילדותיה עם אימה ואחיה.  אימה הייתה עשירה מאוד, אבל הדבר הזה ממש לא הבטיח לרומיין ילדות מאושרת. מצבו הנפשי של אחיה הקטן היה רעוע, ואימה נהגה בה בקרירות במקרה הטוב, ובהתנכרות ואלימות במקרה הרע, וממש לא תמכה בעניין שגילתה באומנות, בעיקר כי כי זה נתפס אז כמקצוע מאוד לא נשי.

ב-1893, בהיותה בת 19 בלבד, עזבה את משפחתה ועברה להתגורר בפריז, שם התחילה לקחת שיעורי פיתוח קול ואף שרה בקברט למשך תקופה. במהלך הזמן הזה היא גם נכנסה להיריון, ילדה בת, ומסרה אותה לאימוץ. לאחר מכן עברה לרומא והחלה ללמוד אומנות באקדמיה, והייתה האישה היחידה בכל בית הספר. בשנים אלו היה מאוד לא מקובל להכניס נשים ללימודי אומנות, בטח שלא לשיעורי רישום מודל עירום. החוייה שלה כאישה היחידה באקדמיה לאומניות הייתה קשה בלשון המעטה. היא חוותה הטרדות, הצקות וזלזול מהסטודנטים הגברים, כאשר השיא של זה היה כשיום אחד, אחד הסטודנטים הניח ספר פתוח עם תכנים פורנוגרפיים בעמדה שלה, היא בתגובה, הרימה את הספר והכתה אותו בפנים בעזרתו.

אונה, רומיין ברוקס, 1924
אונה, רומיין ברוקס, 1924

ב-1902 אימה נפטרה, והורישה לה הון רב. הכסף הזה העניק לה עצמאות כלכלית לעשות ככל העולה על רוחה. היא חזרה לפריז והתחילה להתערבב בחוגי האמנים, וכיוון שלא הייתה צריכה להתפרנס, ציירה להנאתה את מכריה וחברותיה, בעיקר נשים אמניות כמוה. למרות היותה לסבית מוצהרת, התחתנה בשנת 1903 עם ידידה ג׳ון ברוקס, פסנתרן הומו שנקלע למצוקה כלכלית. הסיבות לנישואיהם נשארו לא ברורות, והקשר הזה גם לא החזיק זמן רב. דרכיהם נפרדו כשנה לאחר מכן, אך היא שמרה על השם רומיין ברוקס. אולי כי רצתה למחוק כל זכר למשפחה ממנה באה.

ציוריה של רומיין ייחודיים מאוד ולא ממש ניתן לשייך אותם לזרם או סגנון מסוים. ציוריה מציגים פלטת צבעים אפרורית וקרירה עם נגיעות מועטות של צבע, מה שבמבט ראשון משדר אולי תחושת ניתוק או חוסר רגש, אבל מתחת לשכבה הזאת מסתתרים נושאים ומסרים מסעירים במיוחד. למשל, בציור ״פיטר, נערה אנגלית צעירה״, מוצגת דמות בפרופיל, שבמבט ראשון נראית כגבר לבוש בגדי גברים, אך שם הציור הוענק לו כדי לבלבל אותנו, ולגרום לנו לתהות לגבי המגדר של הדמות בתמונה. ״פיטר״ היה אחד מכינויה של הציירת היהודייה האנה גלוקשטיין, ״גלוק״, שבעצמה התעסקה ביצירתה בנושאים של טשטוש גבולות המגדר, ואני מבטיחה שיוקדש גם לה פוסט בהמשך.

פיטר- נערה אנגלית צעירה, רומיין ברוקס, 1923
פיטר- נערה אנגלית צעירה, רומיין ברוקס, 1923

רומיין בחרה להתריס כנגד החלוקה המגדרית הבינארית גם באופן לבושה. שיערה היה קצר, והיא לבשה בגדי גברים שקנתה או עיצבה בעצמה. למרות החריגות שלה, היא הפכה לדמות נערצת הרבה בזכות סגנון לבושה הייחודי והשיקי. ב1916 פגשה את נטלי בארני, משוררת אמריקאית שהתגוררה גם היא בצרפת באותה התקופה והיא אישיות מעניינת בפני עצמה (אבל זה בלוג אומנות אז תגגלו). השתיים ניהלו מערכת יחסים פתוחה בעיקר בשל ההתנגדות החריפה של נטלי למונוגמיה, והן חיו כמאהבות במשך כמעט חמישים שנה. נטלי מונצחת באחת מיצרותיה של רומיין, בשם ״האמזונה״, כך קראה לה לעיתים. נטלי מוצגת יושבת בביתה, לבושה מעיל פרווה שמעיד על מעמדה ויוקרתה, מביטה בצורה ישירה בצופה.

רומיין הרבתה לצייר בעיקר נשים, בעיקר אנדרוגניות או כאלה שבחרו להציג מגדר לא בינארי. היא ניסתה בציוריה לתעתע בצופה, לעורר אי נוחות, ולאתגר את התפיסות של מה נחשב נשי ומה נחשב גברי. וכך, ביצירה האייקונית ביותר שלה, דיוקנה העצמי, היא מציגה את עצמה בלבוש גברי- מעיל גברי ומגבעת שמצלה ומסתירה את עיניה, אך בולטות בתמונה במיוחד שפתייה המשוכות באודם אדום בוהק. מסופר שדיוקנה היה תלוי בביתה בפריז, וכשהגיעו אליה מבקרים נהגה להצביע על הציור ולומר ״זו אני!״, כמו להגיד, ככה אני רוצה להציג את עצמי, ככה אני רוצה שהעולם יראה אותי. דיוקנה משקף את יצירתה המופלאה ביותר- היא עצמה.

האמזונה, רומיין ברוקס, 1920
האמזונה, רומיין ברוקס, 1920

בעת פלישת גרמניה לצרפת, רומיין ונטלי ברחו לאיטליה, בין היתר כי לנטלי היה סב יהודי והן חששו לחייה. את שנות המלחמה העבירו באיטליה, שגם היא לא הייתה הכי בטוחה ליהודים ולאמנים ואנשי רוח ליברלים. הדבר הזה הוביל את נטלי לפרסם מספר יצירות פרו-פשיסטיות ואנטישמיות למרות שלא החזיקה בדעות כאלה. בסוף המלחמה דרכיהן נפרדו. נטלי חזרה לצרפת ואילו רומיין המשיכה להתגורר באיטליה. כותבים רבים סבורים שהפסיקה ליצור לאחר המלחמה, אך היא מעידה על עצמה שציירה למשך שארית חייה עד שנפטרה ב1970.

מעבר לאסתטיקה המופלאה שבציורים שלה, אני אוהבת מאוד את תחושת הגילוי שביצירתה, מעין "הסרת מסכות". ליצירה שלה רבדים רבים, גלויים ונסתרים, ואני רואה הרבה יופי ואומץ באופן בו היא בחרה להציג את הנשים אותן ציירה.