הקשישה

רגע האמת הגיע: אני קשישה!

בחורה עם מחשב נייד

הטלפון צלצל.

על הצג התנוסס מספר לא מזהה.

בימים רגילים אני לא עונה למספרים לא מזוהים, אבל בימי קורונה הכל מתנהל אחרת.

עניתי.

קול צעיר של נערה נשמע מעברו השני של הקו:

יהודית?

כן…. – עניתי

אני מתנדבת של מחלקת הרווחה. במסגרת פרויקט עזרה לקשישים אני מתקשרת לשאול מה שלומך, איך את מסתדרת והאם את צריכה משהו?

שמחת הזיקנה (2)

הפסקתי לנשום מרוב תדהמה. אני גרה כאן אחת עשרה שנה, מחלקת הרווחה לא ידעה על קיומי עד עצם היום הזה וזה ממש בסדר, הרי אני לא קשישה. נדהמתי מגילוי האכפתיות, אבל הזדעזעתי מהתואר קשישה. איך וירוס סיני, אחד קטן, הצליח להכניס אותי לקטגוריה, אליה, אני נלחמת, לא להשתייך.

אני צריכה אוויר – רציתי לענות, אבל מיד התאוששתי ועניתי כהרגלי:

אני בסדר, תודה, לא זקוקה לעזרה.

נפרדנו כידידים.

מחלקת הרווחה, כנראה לקחה תחת חסותה, את כל בני השבעים ומעלה ואני בהחלט שייכת לקבוצה זו, אבל המילה קשישה לא נשמעת לי טוב. שבעים ומעלה, זה רק תאריך בתעודת הזהות. הנפש צעירה ומסרבת להשתייך לקבוצת הקשישים.

כאשר אני מתלוננת בפני הרופא על מכאובים, הוא תמיד אומר לי להסתכל בתעודת זהות לראות את תאריך הלידה ולהבין שהגיל עושה את שלו. הוא לפחות לא מגדיר אותי קשישה, למרות שעם יד על הלב, זה אותו הדבר.

אני יושבת בכורסה, הרגליים זזות לקצב המוזיקה שמתנגנת לה ברקע והלב משתוקק לצאת ולכבוש את העולם, אבל כבר ברגע הראשון של הקימה, אני ארגיש את מה שהרופא דיבר עליו ובלי לבדוק בתעודת הזהות אני יודעת שהשלב הזה בחיים כאן. אפשר לכנות אותי בכול אחת מתארים, קשישה, זקנה, נמצאת בגיל השלישי, אלה רק מילים המתארות את המציאות, אותה אני מנסה ליפות.

לא נותר לי אלא לקבל את פניה באהבה והבנה, להפיק ממנה את המיטב, לתרגם אותה למשהו טוב, למעמד של כבוד, לניצול הפנאי, לעשייה של דברים שמעניינים אותי ולשמוח שזכיתי להגיע עד הלום.

והאמת, שלולא הילדים שלי, הייתי מאוד זקוקה לעזרת המתנדבים של הרווחה ולא נותר לי אלא להודות להם שחשבו עלי.

על החתום

הקשישה הצעירה

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.