תהיי יפה ותדברי

רונית הבר, העורכת הראשית של סלונה, סירבה בצעירותה להשתתף בתחרות יופי והתאמצה לשבור את קוד ה-"תהיי יפה ותשתקי". היום, עשרות שנים אחרי, היא משחררת את עצמה מהמשוואה

רונית הבר, צילום: איציק שוקל

לפני זמן לא רב, בעודי עומדת בתור לסרט, פגשתי מכרה שאני מאד מעריכה את דעתה ותבונתה. לא התראינו זמן רב וכמתבקש בין בנות תרבות החמאנו אחת לשניה ב"את נראית נהדר". אמיתי, מהלב. אבל אז פתאום היא הוסיפה: "אבל אני לא בעד השיער הלבן". המצח שלי התכרכם לסימן שאלה.

בעשר השנים האחרונות בהן אני לא צובעת את השיער, זה הפך לסימן היכר שלי, אני אוהבת את זה ועוד לא פגשתי בן אדם אחד שלא החמיא לי עליו (לא שאני זקוקה לאישורים, אבל בכ"ז, יש קונצנזוס).

"לא שזה לא יפה", היא תיקנה מיד כשראתה את הגבות המורמות שלי, "זה פשוט לא נכון פמיניסטית".

בהפוך על הפוך היא הציגה בפני אידיאולוגיה שגורסת שאשה במעמדי ובגילי בשוק העבודה האכזרי של היום, חייבת בכל מחיר להשאיר את עצמה רלבנטית ופשוט לא יכולה להרשות לעצמה הצהרות אופנתיות אינדבידואליות כמו קבוצת שיער לבנה. ובמילים אחרות, אני חייבת לעשות כל שביכולתי להיראות צעירה ומושכת כדי להיות רלבנטית ותחרותית בתחום שלי ובכך להשפיע על נשים ולחזק אותן בפמיניזם שלהן, כך שגם הן בתורן יחשבו פעמיים אם לצבוע או לא.

בואו נגיד בעדינות שאני לא מסכימה. ממש לא מסכימה ובכלל תכתיבים חברתיים לא עושים לי את זה, אבל אני מבינה את קו המחשבה שהוביל אותה לשם. בעצם מבינה את העולם. אידאל הנשיות היום ועוד יותר זה של האישה הפמיניסטית, החופשיה, בעלת הקריירה, מעמיד בפניה רף בלתי אפשרי של מצוינות בכל העולמות. אבל מה שאני מבינה עוד יותר הוא שהמציאות מבלבלת ומורכבת ושאין פמיניזם אחד.

על כל אחד (ובכוונה אני לא מסתפקת רק ב"כל אחת", כי זה לא רק העניין שלנו), למצוא את עצמו בתוך האג'נדה ולהתאים אותה למציאות שלו. כמו בתזונה, צריך התאמה ואיזון. לא לכולם מתאים לאכול חסה כל היום, כמו שלא לכולם מתאימה טבעונות או תזונה פליאוליתית. פמיניזם אינטגרטיבי נקרא לזה. העיקר הוא בתודעה ובעמדה שנבחר לנקוט והעיקר לא להטיף. זה לא מיטיב עם עור הפנים.

רונית הבר בתיכון

כשהייתי צעירה ממש, תיכוניסטית, צלצל לפתע הטלפון שבהול, זה שהיה תלוי על הקיר באמצע החלל המשפחתי, זוכרים? מסתבר שהמליצו עלי לתחרות מלכת היופי. ברור שפסלתי את זה על הסף. לא הייתי מוכנה לשאת את ההשפלה. זה היה הרבה לפני שדיברתי פמיניסטית שוטפת, אולי פשוט התביישתי.

רונית הבר בצעירותה

במשך שנים אחרי זה תמרנתי יפה מאד במאמץ לשבור את קוד ה"תהיי יפה ותשתקי", גם אגב, במחנה שלי. מיותר לציין שלא שתקתי. אי שם, בשנים האלה שלטה המשוואה פמיניסטית=שורפת חזיות=לא מגלחת ומכאן מוזנחת ובטח גם שונאת גברים.

תודה לאל שאת זה ממש כבר לא אומרים (הפוליטיקלי קורקט עשה משהו) אבל הבורות מסביב עדיין מייצרת דעות שמתקשות לבלוע את החיבור בין אישה יפה, מטופחת שמשקיעה בעצמה לבין פמיניזם. כאילו שאנחנו צריכות להיענש על כך שיש לנו בכלל זכויות.

למרות שמילת הפ' מעוררת אנטגוניזם והרבה נשים נמנעות מלומר אותה בפה מלא (תהרגו אותי, לא מבינה למה), אני מאמינה שהן בכל זאת יודעות לבחור, להחליט וגם לאזן. כשלעצמי ההתבגרות, הקמטים וגם הלבן בשיער שיחררו אותי מהחזית הזאת אותה תופסות היום באופן הכי נונשלנטי ולא מתנצל "האמה ווטסונית" המוצלחות בהרבה של העולם.

ועדיין, אני אוהבת אופנה, אוהבת להתלבש, מורחת ומתמרחת לפי הוראות השימוש ובאופן כללי אוהבת להיראות טוב, בעיקר בעיני עצמי.

אם יבקשו ממני טיפ לחיים אלך על משהו פרקטי בעולמות האלה: שמרי תמיד על הנעליים (היקרות) שלך בקופסאות שלהן, כך הן יחזיקו מעמד לאורך שנים. ואני לא מרגישה אפילו לרגע שהעיסוק הזה סותר או מוריד במשהו מהיותי פמיניסטית. כי מה אני לא? אני לא קורבן. לא קורבן אופנה, לא קורבן של דיילות יופי או מעצבי שיער. בעיקר לא קורבן של המבט הגברי שמעצב את עולם הצרכנות שלנו. אבל לא בטוח שיש לי חוש הומור. גם מושלמת אני לא.

רונית הבר תשתתף בתצוגת אופנה מיוחדת בהשתתפות נשים בגילאי 50 ומעלה, שתתקיים באירוע הביוטי סיטי 2017 שיתקיים בתאריכים 7-4 ביולי בגני התערוכה בתל אביב. לפרטים נוספים והרשמה היכנסו לאתר