Saloona

השבוע ביקרתי עם הבכור לראשונה אצל אורתודנט, רופאת השיניים זיהתה מנשך הפוך ושלחה אותנו למומחה. הילד רק בן 9 ומתחיל במירוץ לתקן את הפגמים. כשיצאנו, הוא שאל אותי אם יישור שיניים זה כואב, הסברתי שזה כרוך באי נוחות ולא יכולתי להמנע מלהוסיף משפט שמלווה אותי לאורך השנים "בשביל להיות יפה צריך לסבול"  (לשמחתי הוא כבר

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי חודשים ספורים במשרד רואי חשבון. רגע לפני שפיטרו אותי עם המלצה שאבחר כיוון בחיים, כזה שלא יכלול עבודת מזכירות, הספקתי לקבל מתנת חג תלושים לקסטרו שהיו לקוחות של המשרד. הסתכלתי על הסכום הנכבד של התלושים והתבאסתי. קסטרו? מה יש לבחורה בת 20 לחפש בקסטרו? בשנת 1993 היה מדובר בחברה מזדקנת, חסרת כיוון

שוב מצאתי עצמי בפרזנטציה, הפעם של מעצבת האופנה ברכה בר-און (לפעמים אני גם עובדת בעבודה אמיתית, כזו שמכניסה כסף, מבטיחה). מעולם לא קניתי אצל ברכה בר-און, היא מסוג המעצבים הישראלים שהייתי שמחה ללבוש חלק ניכר מעיצוביהם, אבל טווח המחירים שלהם לא מאפשר לי לרכוש אותם. ברכה מעצבת בארץ כבר 30 שנה, בפרזנטציה גיליתי אישה נמרצת

לא אחת ביקשו ממני לכתוב פוסט על "מידות גדולות", התמהמתי כי טרם יצא לי להכנס לחנויות יעודיות למידות אשר מעל 42 ולא הרגשתי בנח לכתוב על נושא שהבנתי בו לוקה בחסר, אם בכלל קיימת. לא ירשתי מאבא שלי את המוח הריאלי החריף או הדבקות במטרה (שמתבטאת למשל בעובדה שאושפז בשיאו של טיול בהודו בבי"ח הודי

המשך מסעה של נ’ עם בתה המתבגרת, בניסיון לבנות מלתחה הולמת בתקציב מוגבל- (את חלק א’ תוכלו למצוא פה) אם יש משהו שפורת יוסף שונאת יותר מאשר לסחוב את כל אמא שלה איתה לקניות במקום רק את הארנק, זה למצוא את עצמה מטופלת באחיה הקטן במהלך השופינג. לא שחלילה מישהו מצפה ממנה לאיזושהי תשומת לב

לאחר שהתגייסתי לעזרתה של חברתי נ’ למיפוי ומיון הארון שלה (מה שלאחת, נגיד נ’, הוא עול, לשניה, נגיד אני, הוא הנאה צרופה), התפנתה נ’ לאותה המשימה עבור בתה בת ה- 13. לאחר המיון היה ברור שיש צורך גם במלתחה חדשה לקראת הקיץ הבא עלינו לטובה. אני ליויתי את נ’ ברוחי ובשיחות טלפון נזעקות לגבי מיקומה

בעוד אחד מאותם צירופי המקרים שבחיים, שלושה ימים לאחר שצילמתי את חלון הראווה השמח של נעלי גזית ופרסמתי בפוסט "window shopping", הוזמנתי לצפות בצילומי הקטלוג של נעלי גזית בבר קטן ברחוב נחלת בנימין בת"א. כל מי שהעבירה את נעוריה בשנות השמונים המאוחרות או התשעים המוקדמות, זוכרת את נעלי גזית כשם נרדף לפאנק ביזארי. המגניבים היו

מודה, החופש הזה היה מעט גדול עליי. למעט 24 שעות בירושלים שכללו ביקור ב"עיר הקרח" וב "עיר דוד" (המילה עיר די נזילה, לא?) לא היו לנו תוכניות. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. הפעם לא. ביומו האחרון של החופש, לאחר שהילדים מיצו את כל סוגי המסכים בבית, החלטתי לצ’פר אותם בדבר האמיתי, מסך הקולנוע. בהחלטה של

הוזמנתי להשקת מותג אופנה חדש שנחת בארץ. ההזמנה הודיעה כי מדובר באחת מחברות האופנה הבולטות באיטליה בשם "אלקוט". אני לא מתיימרת להיות מבינה גדולה במותגים ובוודאי לא להכיר את כולם, אבל לעומת שמות כמו H&M, ZARA, אמריקן איגל ופוראבר 21, שהכרתי זמן רב לפני שנחתו אצלנו, השם "אלקוט" היה זר לי לחלוטין וגם למבינים ממני.

אני יכולה להעיד על עצמי שאני הוכחה מצויינת לקלישאה על נשים שאוהבות יהלומים. אני אמנם אוהבת אותם עדינים ונקיים, אבל מקפידה שיהיו אמיתיים. את היהלום הראשון שלי קיבלתי ביום חתונתי מאמא שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אימי ענדה טבעת יהלום עתיקה שרכשה לעצמה עת שהינו בשליחות בדרום אמריקה בשנת 76. לפני חזרתנו ארצה היא

לכל אחד ואחת זכרונות הילדות שלהם, חלקם יחודיים, חלקם משותפים לאנשים ממקומות שונים, משפחות שונות ותרבויות שונות. אחד מאותם זכרונות המשותפים לי ולרבות מחברותיי הוא חווית קניית הבגדים החדשים לחגים ובעיקר לפסח. השילוב של התקופה בה גדלתי והיותי ילדה רביעית, יצר מצב שקניית בגדים חדשים לא היה עניין שבשגרה. לא חסר לי דבר, אבל לרוב

לפני כשבועיים שוב מצאתי את עצמי בבוקר של אסקפיזם בתצוגת האופנה של "לי קופר" לקראת קיץ 2012. (מה שהוביל אותי למחשבה, אסקפיזם זו המציאות החדשה?) אני אוהבת אופנה, אוהבת להתלבש, מקבלת השראה מבלוגים וכתבות אופנה, אבל בסופו של יום מוצאת עצמי לרוב לבושה בג’ינס. עבורי ג’ינס נוח יותר מכל פריט אחר (כולל טרננינג) וזהו ללא

לכל עונה יש סוף עונה, ולכל סוף עונה יש סוף סוף עונה. אם זכיתן להיות בזמן הנכון במקום הנכון (באופן יחסי, כן?), תוכלו להנות משארית סוף העונה במחירים זולים במיוחד. אני מאוד אוהבת מכירות סוף עונה, וכיוון שאיני בחורה של טרנדים, מה שאני קונה בסופי עונה יכול בקלות לשמש אותי גם בעונות הבאות. מה גם

קיבלתי מסלונה את הספר "ראש עקום" של הסופרת והמחזאית נאוה סמל לפני למעלה מחודש. שבועיים הוא חיכה לי עד שהתחלתי לקרוא את עשרת העמודים הראשונים ולא הצלחתי להמשיך. זה אחד מאותם ספרים שלא מצליחים למשוך אותך מהרגע הראשון. עברו כמעט שבועיים נוספים והחלטתי לחזור אליו. נדרשו לי ארבעה ימים לסיים אותו ועוד יומיים להרהר בו

הכנסתי לי צבע חדש לחיים- כחול כהה, או בשמו הלועזי NAVY BLUE, על שום שילובו בבגדי המלחים בצי המלכותי של אנגליה במאה ה- 18 ואח"כ בורסיות שונות בחילות ים בעולם. רק ב 1840 הוכר ה NAVY BLUE כצבע רשמי. עד היום הוא נפוץ במיוחד במדים של נבחרות ספורט במגוון תחומים וגלש בהצלחה גם לאופנה. אחרי

לפני זמן מה, הזדמן לי להיות בהשקת קולקציית קיץ 2012 של החברה הישראלית "גולברי", אני לא כתבת אופנה ולא מתיימרת לכתוב על התצוגה ככזו ובכל זאת, הצפייה בתצוגה הזכירה לי עניין שאני עוסקת בו מזה זמן. רשתות האופנה הישראליות לא לוקחות מספיק ברצינות נשים בנות 40 +. קיימת תחושה שיש שפע אדיר בארץ לגילאי 15-30.

פוסט רביעי בסדרת "הכי שימושי בארון"- ג’קטים מודה שאולי זה מעט יומרני להכניס את הג’קט לרשימת הפריטים הכי שימושיים בארון, אבל בהחלט הייתי רוצה שיהיה כזה. ג’קט נשי הוא אחד הפריטים המחמיאים שאישה בכל גיל ובכל מידה יכולה ללבוש. גם אם לא סיימת את ביה"ס למשפטים ואינך חברת כנסת, יש מקום להכניס לארונך ג’קט אחד

"הכי שימושי בארון"- חלק שלישי- חולצות בייסיק אתמול חגגתי יום-הולדת 39. חשבון הנפש הקטן שערכתי לי העלה שאין לי קריירה מפוארת (או קריירה בכלל), לא בית גדול או מיליון בבנק, אני לא נופשת בחו"ל כל שנה ולא אוכלת במסעדות יוקרה. אבל- יש לי משפחה נהדרת, בן-זוג ושלושה בנים אוהבים ואהובים, חברות יקרות, דירה נעימה (ובתוכה

צעיפים- חלק שני בסדרת הפוסטים "הכי שימושי בארון" אני מאוד אוהבת דברים יפים, ביקור במוזיאון, ציורים, פסלים, נופים ובניינים. לא פחות אני אוהבת דברים פרקטים. שילוב של השניים גורם לי אושר גדול. האהבה שלי לצעיפים היא אהבה ישנה. כמי שסובלת מקור תמידי השימוש בצעיף החל כפרקטיקה, שכבה נוספת בימים הקרים. עם השנים הפך אצלי הצעיף

החלטתי על עוצר קניות, לפחות עד יום ההולדת שלי שחל בהמשך החודש. הבלוג שלי בתפוז עסק בדרך כלל בקניות שערכתי, העוצר גרם לי לנסות להיות יצירתית ולחשוב על פוסטים אחרים. בימים האחרונים בעקבות התגובות החיוביות על הפוסט האפור, הגיע הרעיון לכתוב על הפריטים הכי שימושיים בארון. הרבה כתבות אופנה יציינו את השמלה השחורה הקטנה כפריט

אתנחתא אינטלקטואלית, מבגדים, קניות וזוטות. קיבלתי מסלונה שני ספרים לקרוא ולחוות עליהם את דעתי. יאמר מראש, מעולם לא כתבתי ביקורת ספרים באופן מקצועי, לא למדתי ספרות באוניברסיטה ואפילו בתיכון זה לא היה מהמקצועות המועדפים עליי. עם זאת, אני מאוד אוהבת לקרוא ולשמחתי לאחר שנים שהייתי עסוקה מאוד בילדים ופחות בספרים, חזרתי לאחרונה לקרוא בשיא המרץ

אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בבלוג שלי בתפוז היה על הצבע האפור. אני מרשה לעצמי לשכתב ולשפר אותו עבורכן. אני נוהגת לאמץ לעצמי משפטים שמתאימים לשלב החיים בו אני נמצאת "40 הוא ה- 30 החדש" מאוד רלוונטי לי כרגע ובהשאלה "אפור הוא השחור החדש" שאימצתי מחברתי "המלבישה". (לאחר לידת בני השני דיקלמתי "2 הם ה- 3

בצעירותי הייתי בחורה של חורף. יום ההולדת שלי חל בחורף, זה הספיק לי כדי לאהוב את החורף כילדה. בנערותי החורף התאים לאופי העגמומי שהיה לי וכשהייתי סטודנטית החורף התאים לאוירה הרומנטית הכללית שיצרתי לי. בינואר 2006 בעיצומו של שבוע סוער במיוחד, ילדתי את בני השני. יומיים לאחר ששבתי מבית היולדות הרגשתי שאם לא אצא מהבית

על מנת לתקן את הרושם הסמי-אינטלגנטי שיצרתי לעצמי בפוסט הראשון שפרסמתי ובו המלצה על ספר, בפוסט הזה אשתף אתכן במה שאני טובה בו באמת- קניות! בשבוע האחרון הייתי מאוד עסוקה. אני עובדת ע"פ פרוייקטים וכך יוצא שיש ימים בהם אין לי אויר לנשימה ויש ימים חופשיים לגמרי. השילוב של עומס העבודה ומזג האויר אילץ אותי

אני קוראת ותיקה בסלונה. בעיקר פוסטים שחברותיי לפייסבוק מקשרות וממליצות. אני קוראת נשים חכמות, רהוטות, מצחיקות, בעלות אג’נדה סדורה. נשים שכותבות מתוך עצב או צחוק, בציניות או רצינות ומכניסות אותי לעולם הדימיוני או האמיתי שלהן. אני לעומת זאת מתחזקת מזה שמונה חודשים בלוג בתפוז. בעולם של מחאה חברתית, הדרת נשים, קיטוב בין דתיים וחילוניים, עשירים