הבלוג של קרן מירב | היר-הוֹרים

kmhema

הכל כבר נמצא, נשאר רק לגלות. מאמינה בזה בכל ליבי ועוסקת בזה בקליניקה שלי, אני חושפת גדולות של אנשים. נעים מאד, שמי קרן, אני מאמנת מוסמכת בשיטת סאטיה מבוגרים ובני נוער. ניפגש, קרן [email protected] 054-2039095

עדכונים:

פוסטים: 57

עוקבים: 16

החל מיוני 2014

אזהרת טריגר. ופתאום בא החושך הוא מסעה של אישה רגישה אל עומקו של הצער ואל העבר השני – הווייתו של האחר. הוא גם מסמך נוקב על אודות עוול ואבסורד – תוצר יחסן של המערכת המשפטית, התקשורת והחברה כלפי אזרחים שחייהם התרסקו באבחה אחת (מכריכת הספר).

15/08/2017

***אזהרה, הפוסט והספר עוסקים בתכנים קשים מאד***

ופתאום בא החושך

הספר מונח בקליניקה שלי, השם שלו מושך תשומת לב ואני נמשכת לשוחח עליו כששואלים. מאד בעדינות.

אני מבררת האם האדם מולי זוכר שם או מקרה, אחד מהמקרים שמסופרים בספר.

כמעט אף אחד לא זוכר ואם זוכר אלו הם רסיסים של זכרון.

איכשהו אני זוכרת, כמעט את כולם. כנראה שזה מה שגרם לי לרצות לקרוא את הספר.

***

בפתיחת הספר מופיעה פנייה של גלי, גלי צבי-ויס עיתונאית ותסריטאית בעברה, מנחת סדנאות כתיבה וסופרת בהווה ואני קוראת אותה עכשיו אחרי שסיימתי לקרוא, אני מבינה את הפנייה שלה שכותרתה “חשופה”. זה לא רומן, זה לא רק תיאור יבש של עובדות, זו לא בדיה, אלו הם “סיפורים מתועדים” שנולדו ונוצרו מתוך התנדבות ממושכת בארגון משפחות נרצחים ונרצחות.

***

אני מאמינה שלא תרוצו לקרוא את הספר הזה.
יש בו אלימות קשה, רצח ותהומות של כאב. כל הסיפורים אמיתיים, על אנשים אמיתיים שנרצחו. נרצחו בגלל סיבות של אנשים אחרים. סיבות כמו תסכול, אהבה נכזבת, כסף, כבוד ועוד סיבות.

למה אני קראתי את הספר? דווקא בגלל האור, כי כשקראתי על הספר הבנתי שיש בו סיפורים של אנשים שממשיכים ואני פריקית של משמעות.
קראתי את הספר במשך זמן רב מאד באופן יחסי.
התודעה שלי ביקשה יותר מפעם אחת שאניח אותו על המדף, שזרם המחשבות ישטוף אותו ואת התוכן שלו רחוק ממני.

תמר ברז, אורגיל מואטי, אבינועם בן שושן. נרצחים.
האם זה אומר שהעולם הוא מקום רע? האנשים בעולם הם רעים?
יצר האדם רע? כל אדם יכול בלהט הרגע?

ומערכת המשפט? ועורכי דין שמתמחים בתחום הפלילי? והתקשורת? והמדינה?

לא יודעת. שאלות טובות.

שוב, למה קראתי את זה?
כי אני עוסקת באור. בנשארים, בהמשך, בחיים שאחרי הנסיבות.

כי בסיפורים המתועדים יש כל כך הרבה מוטיבים חברתיים שיש לי, לנו, אחריות כלפיהם, אחד מהם הוא האשמת הקורבן. אני לא חושבת שמישהו מתכוון לעשות את זה בכוונה, אבל מציאת אשמה אצל הקורבן מרגיעה אותנו: “היא נקלעה למקום”, “מה היא בכלל עשתה שם?” “הוא לא היה צריך להגיד” ועוד. הרי אם אנחנו נתנהג בסדר או כמו שצריך לא יקרה לנו כלום. האמנם?

מוטיב נוסף הוא חינוך, אם אני יוצאת מהבית עם סכין, מה זה אומר על הכוונות שלי? איך אני מתייחסת לאחרים? כמה מקום יש לאחרים בעולם שלי? וזה מתחיל בתשומת לב לחנייה כפולה, לסיגריה על מדרכה וכלב שמשתין במעלית (סיפור אמיתי).

עוד מוטיבים הם הכרה ב”שכול שקוף”, בהיררכיות של כאב – האם כאב של ילד שנפל במלחמה או בפיגוע כואב יותר או פחות מילד שנרצח בחוף הים? שאלה מעניינת. שהתשובה שלה תלויית תרבות ותפיסה.

היה לי מאד לא פשוט לקרוא את הספר, אני מרגישה שחיווט כלשהו השתנה אצלי, המשכתי לקרוא כי אני לא מוכנה לעצום עיניים, כי גם ככה אני מכירה את רוב הסיפורים, כי יש אנשי מקצוע מעולים שעוזרים למשפחות ביום שאחרי ואני רוצה להיות מישהי כזו, שם עם ועבור אנשים, במקום של האור בסבל.

היכרות עם הפעילות שלהם בספר פתחה בפניי עולם שלם של ידע מקצועי, פתחה בפניי עולם שלם שאני יכולה להועיל בו לאנשים אחרים.

***

“אך קיים רגע שהרעיון נעשה בו ממשות. ברגע זה צפות ועולות השאלות: האם אנחנו מיישמים את הסיסמאות הגדולות שאנו מדברים עליהן? קלישאות כמו ראיית האחר, הבנת הזולת, חמלה. בעיקר כשהצליל הקקפוני של הגורל נשמע. כאותו מוטיב חוזר בסימפוניית “הגורל” של בטהובן. האם אנו שומעים זאת או שמא מעדיפים לאטום את אוזנינו? (עמ’ 295)”

זה ספר של מסע של אשה אחת, אמיצה ואמיתית בתוך עולם שאף אחד לא רוצה כמעט לבקר מרצונו .

אני קראתי. עם כל הצער והכאב שנחשפתי אליו, אני גם מוקירה תודה על הספר הזה.

ופתאום בא החושך. סיפורים אמיתיים, כי יש דברים שחייבים להיאמר | גלי צבי ויס

עם עובד,

296 עמ’.

עוד מהבלוג של קרן מירב | היר-הוֹרים

על ארבעה אחים דיברה התורה: המשקיען, המתחמק, הלא יודע מה לעשות וזה שגר בעיר רחוקה

כשמגיע היום הזה בו צריך לטפל בהורים צפים ועולים לפני השטח קונפליקטים מכל הסוגים שקשורים בתלות החדשה בה מצויים ההורים והצרכים החדשים. חלק מהקונפליקטים חדשים ונוצרים בגלל המצב החדש וחלקם חוזרים מהעבר בלבוש אחר. אחד...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

במצולות - כשקצינים דופקים על הדלת בביתה של ילדה בת 11

חברה שאלה אותי היום אם אני מרגישה את הכבדות באווירה. "ברור" עניתי לה. אצלי יום אחרי פסח ה"אווירה" נכנסת לתוקף. באווירה הזו משהו מכביד על טבעיות וקלות הנשימה, על היכולת של הצחוק להגיע ממקומות נקיים ושמחים. המשהו הזה שנוצר...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

על משפחתיות ומלאכית סרילנקית

בסופו של שבוע כזה, מתפרץ לחייך במלוא כוחו (ואי כוחו) קשיש ששותק כל היום ואז פתאום ברבע לחצות הוא נהיה אקסמן וכל הכוחות כולם חוזרים אליו, והוא כועס שלא נתנו לו לאכול כל היום ולא רוצה לישון ורוצה רק את אמא שלו. ואז לשנייה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה