הבלוג של kinderella

kinderella

עדכונים:

פוסטים: 2

החל מנובמבר 2014

wile-e-coyote-falling-off-cliff

לאחרונה קיבלתי “ניוז פלאש” שהשאיר אותי פעורת פה.

פתאום מילות השירים שהתנגנו להם, שם הסדרה “החיים זה לא הכל”, וכל מיני דברים שתמיד היו סביבי והתעלמתי מהם לגמרי, פתאום הכל מקבל משמעות חדשה.

החיים זה כן הכל? אם “אלה החיים”? כמו ששרה קרן פלס, ”אלוהים מרחם על ילדי הגן” וחנוך לוין צדק? הכל זה דג מלוח?! מה בעצם קורה כאן?

סיימתי ללמוד אחרי חמש שנים, הגשתי את התיזה, הבאתי ילדה לעולם, ופתאום גיליתי ש… החיים זה עוד שבוע ועוד שבוע בלי יותר מדי שינויים.

ובעיקר אם לא לומדים, אין התפתחות אישית ויש תחושה שכמו בלוני טונס הולכים על אוויר, ומכאן והלאה זו רק נפילה לתהום.

 

האמת הקיומית הזו, שעד היום הצלחתי להמנע מלהתקל בה, הכתה בי בכל עוזה. ועוד להתקל בה בתוך חופשת לידה זה לא ממתק.

זהו זה, מכאן והלאה “החיים הרגילים”. לא ייאמן. אין שום חידושים. וכל יום נראה כמו קודמו, אותם ריטואלים, שוב שישי יחזור, ושבת המלכה ושוב פעם מחדש, את אותו מחזור חיים.

ולחשוב שככה זה היה תמיד, עבור כולם (מלבד ילדי הגן, ביה”ס והאוניברסיטה עליהם אלוהים ריחם).

והכי גרוע, זה מה שמצפה גם יום אחד לבת שלי (שעדיין לא בת שנה).

ומפה והלאה עלי להעמיד פנים ולשחק את המשחק, כמו ששיחקו הוריי והורי הוריי בשנים לפניהם.

איך הם עשו את זה? פשוט הסתכלו ימינה ושמאלה וראו שכולם עושים את זה וככה אנחנו ממשיכים?

לצאת לעבודה, ללכת לסופר כל שבוע, לקרוא לעוזרת פעם בשבועיים וחצי, להמשיך את מעגל החיים, כאילו כלום.

ומה יכול לעזור להם להיות מנוקדים קצת, עם טקסטורה ומרקם מיוחד יותר מאותו בז’ חד גוני?

אולי בגלל זה החלטתי לפתוח בלוג, אולי אם אצליח לחפש את המשמעות בכל יום, שבוע, שנה, יצטבר משהו.

 

בשורה התחתונה, אני בעיקר כועסת על עצמי, שלא חשבתי על זה קודם, שלא ראיתי את העולם מנקודת המבט של המבוגרים ורק מנקודת מבטי, כתלמידה, חיילת, סטודנטית.

זה נורא אגוצנטרי מצידי. (אבל אולי נורמלי לחלוטין, ואנחנו לא עסוקים בלראות את העולם מנקודת מבט אחרת?)

(ואיך זה היה עוזר? לו רק היתה לי הכנה נפשית ולא הכל היה מגיע בבת אחת).

בקיצור, צריך להעריך את התקופה של הלמידה, והמלצתי היא לעולם לא להפסיק ללמוד, ולא לקפוא על השמרים.

fall-off-cliff

אסיים במילות השיר של “אלוהים מרחם על ילדי הגן”, ליהודה עמיחי,

שלא מפסיק להתנגן לי בראש, בזמן שאני מכה במצח, “איך לא הבנת את זה קודם…”.

 

“אלוהים מרחם על ילדי הגן

פחות מזה על ילדי בית הספר

ועל הגדולים – לא ירחם עוד,

ישאירם לבדם.

ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע

בחול הלוהט, כדי להגיע

לתחנת האיסוף

והם שותתי דם.

אולי על האוהבים באמת
יתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הצבורית.

אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים”

 

שיהיה המשך שבוע טוב…

 

עוד מהבלוג של kinderella

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי! הוא נולד קצת אחרי שנולדה בתי. בעצם 9 חודשים אחריה (בהיריון מדומה) הוא נולד אחרי שגיליתי מחדש סביבה כיפית לכתוב בה הוא נולד מתוך צורך לתת מילים לחוויה שלי כאמא, כבן אדם, כאישה, כאיילת. אז...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה