Saloona

כמה פעמים אמרתי, חכה רגע….!     בין ללמד להמתין לבין להסוות את בריחה בין להיות או להיות בעשייה בין להיות ולנשום לבין לנוס מהדבר שהכי מפחיד   כשאנו אומרות,חכה רגע, למי בעצם אנו פונים?   האם אנו באמת עסוקות או שאנו טובעות בכאוס והאם בגלל שאנו עסוקות הילדים שלנו לומדים להמתין ולהכיל שירה גולדשטיין

 הקשר בין דיסטמיה (סוג של דיכאון) לבין פריון בטלפון אמרה יעל, בת 33, שהיא מעוניינת להתחיל טיפול, כי רוצה להיכנס להריון ולא מצליחה. לקליניקה נכנסה משהי בלבוש נערי, שערה הסתיר את פניה המחוטטות והעצבות. גבוהה ובו זמנית שפופה, כאילו לנשיותה לגובהה ויופיה אין רשות להימצא. יעל, מחוננת, פרפקציוניסטית. נשואה, בעלת עסק מצליח, נשואה לעבודה, תחרותית,

 נאמנות הגוף לילדה – חלק ב’     האבל נמשך חודשים רבים היא לא הסכימה להיות בו המשיכה להגיד כי לא רוצה להתחייב ולנסות להמשיך בשגרה.   השגרה שלה נעלמה הקשר שלנו התהדק הקשר שלה עם גופה התהדק והגילויים שלה.   קולה השתנה הדמעות הגיעו אחרי שנים גם הסיפורים והתשוקות. היא הדפה אותם רצתה לעטוף

נאמנות הגוף לילדה- חלק א’     כשנכנסה לראשונה הודיעה כי אין היא מוכנה להתחייב. קולה מונוטוני ולכאורה רגוע.   כבת 42, מצויה בדיכאון כרוני כבר שנים. התנתקה מהגוף.    גופה סיפר שהיא נשארה כבת 15. כאילו הגוף פסק להתפתח בגיל הזה.   ילד או לא ילד? איך לעשות? עם מי? בקול חרישי אמרה כשעיניה

לדמיון המודרך יש איכויות מרפאות בתהליך הפריון, ושירה גולדשטיין מספרת על גליה, שבאה לטיפול כדי לשלוט ולהכתיב והתחברה לחיה בג’ונגל שהיא באמת היא צלצלה ובצורה קרה, קבעה תור. במפגש הראשון סיפרה שהייתה כבר אצל שלושה רופאים מומחים לפריון הטובים בארץ וראיינה חמש מטפלי נפש התומכים בשלבי פריון. וכך הגיעה, גליה, אישה נוקשה וביקורתית. במפגש נדמה

המחיר מוצר השנה- חלק ב’   אז נכנסנו לאולם הקולנוע, ‘בסינמה סיטי’, הכיסאות היו מרווחים, אם באמת רציתי חילקו פופקורן אך די לאוכל. ישבתי עם קולגה חדשה, בלוגרית, מרב שדה-  עיצוב פנים. קשקשנו, נפגשנו וצחקנו. הרגשתי כמו בדייט ראשון אבל טוב ונעים. אחרי נאום פתיחה הוצעה הגרלה מטעם ‘וניש קליה ג’ל‘, הם נתנו לזוכה יחידה

מוצר השנה- חלק א’   הוזמנתי לאירוע מוצר השנה 2011.  האמת היא שחיכיתי לכך.   אחרי שעות טיפול בקליניקה ותהליכים רבי משמעות שקרו לנשים מדהימות, מצאתי את עצמי מתלבשת לקראת האירוע, ‘מוצר השנה‘. כמובן שהכנתי בגדים ושאר דברים מבעוד מועד, והתחלתי ללכת לכיוון האוטו. האירוע התקיים בצומת גלילות בסינמה סיטי. בדרך לאוטו, התחוור לי כי

היא מחכה ליום הזיכרון   כל שנה היא הולכת לאזכרה כל שנה עולה לרגל כל שנה והיא לא מצליחה לשים לב שהיא גדלה, שהיא אחרת שהיא בעצם לא נשארה אותה אישה- נערה שהייתה מאוהבת בו   לא יודעת, שהיא שונה. היא מבוגרת יותר שנלחמת להישאר צעירה שהיא כבר לבד הרבה שנים שהיא בודדה ורק ביום

שואה את עדיין משפיעה   נעמה, נכנסה לקליניקה כמו נסיכה מגדלת את תינוקה בן חמישה חודשים, אחרי שנתיים וחצי של ניסיונות.   על נעמה לא ניכרים שום סימנים מאפיינים של יולדת טרייה: גופה חזר מייד לעצמו, יציבתה זקופה כתמיד, המראה השמור והטבעי שלה נשארו כלא התרחש דבר.    ביקשתי ממנה להגיע יותר מוקדם. חשבתי לעצמי,

הקונפליקט שבחופש   גילוי נאות- בפעם הראשונה בחיי המקצועיים החג קפץ עליי, נחת עליי. כאילו הגיע בלי הודעה. צלצל בדלת, צלצול עוצמתי והגיע. אני תרגלתי ספונטניות בעוד המטופלות שלי תרגלו שהייה בקונפליקט של להיות בחופש. ואומר גם חופש מטיפול.   לאנשים, למטופלים , הכל, הכל קורה בחופש- השיחה שאנו עובדות עליה כבר חודשים, העימות שהיה

מחירות לכאורה, לעבדות   אני יושבת וחושבות על הנשים המחכות להיכנס להריון ועדיין הנס שלהן לא קרה. מה הן עוברות לקראת החג? בעיקר סביב הארוחות והמפגשים המשפחתיים. וכלנו דשים במסר של חג הפסח- לצאת מעבדות לחירות. כולם ממוקדים ושולחים מסר זה, מהמפרסמים והמשווקים, לאנשי הדת ואנשים טובים באמצע הדרך שמברכים לבכרת חג חירות שמח. אך מה קורה

כוחה של יוזמה, כוחה של מילה   אתחיל ואומר כי אני מגדירה עצמי כפסיכותרפיסטית גופנית מלווה להריון, אישה, אם, אשת איש, חוקרת, מנחה וכותבת. הכתיבה החלה לצאת לאור לפני כשנתיים אחרי שהיא המתינה שנים רבות לקבל מקום ותעוזה. לא ידעתי לאן הכתיבה תוביל אותי, מה שידעתי כי היא חייבת לצאת. וכעת יש לה מקום אצלי

הצצה חטופה למפגש ראשון בטיפול פריון- חלק ג’   נכנסה עם חליפה מחויטת, נועלת נעלי עקב יוקרתיות דיווחה חרישית שהיא מנהלת  50 עובדים בת 42, נשואה לגרוש פלוס שני מתבגרים ועוד לא נשמה.   בכניסה ביקשתי לחלוץ את נעליה והגיח חיוך צידי חטוף, פשטה את ז’קט מנהלים והתיישבה, נאנחה, בשקט בפינה.   סיפרה כי הגיעה

הצצה חטופה למפגש ראשון- חלק ב’   היא הגיעה, מתנשמת ומתנשפת… והתבלבלה אמרה שלא מצאה את הקליניקה וכעת פה בחדר נעים ורוגע.   ילדה אישה מביטה לרצפה פתחה ואמרה הייתי אצל אחרת, קונבנציונאלית היא אמרה ואמרה, אמרה לי שחייתי עם אמא ללא גבולות שאבא הוא כך ואיך זה שאני לא מכירה בכך. אמרה ואמרה, ואני,

האם הן באמת אוהבות לדבר ומעגלי נשים?   לפעמים בא לי לצעוק בקולי קולות תפגשו כבר, תעיזו!!!!! זה כ"כ מרגש כשזה קורה. כשבאמת ישנו מפגש אמיתי זה נראה פתאום כמו שריר פשוט או פעולה פשוטה שלא ברור מה היה נורא   אני שומעת על הסתרות על מריבות, על תחבולות אני שומעת על קנוניות ועל סילופים

מתנה ליום האישה הבינלאומי- מנוחה   ימים הזויים עברתי. ימים העונים לקריטריונים של סרט "קומדיית של טעויות".   אחרי מסע של חודש וחצי בין מחלות של ילדיי, שהכריח אותי להיות בתפקוד שיא שכולל:  סידור מתאים לי, להן בין הרופאים ובין מערכת התמיכה שלי (משפחה ובייסיטר),  לבין המטופלות שלי. אחרי תפקוד כשזה, אני, כולי,נשדדתי למחלה מוזרה והזויה.  

 סדנת קונסטלציה משפחתית- חזרה אל סדר האהבה        את לא בזוגיות? מחפשת ואין פתרונות? האם היחסים שלך עם הילדים הפוכים ממה שאת היית רוצה?   האם את רוצה להיכנס להריון ואינך מצליחה בכל השיטות והדרכים? כשאת מגיעה למקום חדש האם היחסים שלך והתפקיד שלך נשאר אותו דבר?     פעמים רבות בחיינו אנו

יחסים מתחת לפני השטח   הוא אמר לה היא אמרה לו הוא לא ידע והיא סיפרה לו הוא אמר שלא אכפת לו היא אמר שזה לא יכול להיות הוא הסתגר היא ניסתה   ידיים מנסות להיפגש מושטות למחצה רוצות, לא רוצות נשימה כמעט ולא מורגשת כאילו מורדמת דופק המנסה לסדר את פעימותיו לב מבולבל, בודד

 היא הגיעה ג’ינג’ית, מעודנת מאד  ג’ינג’ית ובו זמנית כבויה עדינה, רגישה   רוצה להיות חזקה, גמישה וכל מה שאני רואה  ומרגישה, שהיא, זקוקה לכל כך הרבה תמיכה, אהבה וראייה.   הגיעה, באיחור קל אך לא ממש מרעיד או מכעיס העיניים רצו לגמוע, הגרון רצה לשחרר הפה רצה לספר על הרגשות ויצאו רק הסיפורים היד ניסתה

מה עושים בטיפול פסיכותרפיה גופנית? כל הזמן שואלים אותי?   בטיפול פסיכותרפיה גופנית נפגשים עם הגוף- הגוף מספר. הגוף הוא היחיד שלא משקר ולא מסלף, לא מוסיף ולא גורע או מוחק. הוא, הגוף, מספר את מה שאירע כמו מצלמה ללא יכולת מחיקה או עריכה בטיפול פסיכותרפיה גופנית נפגשים עם הגוף- מה הוא מחזיק? עבור מי?

כשמתבשרים על מחלה של אדם קרוב במשפחה   כשהתבשרי המציאות והתעתוע שיחקו משחק כשעברה שעה ולא הגיע טלפון נוסף שיצהיר שהחדשות היו פיקטיביות או טעות התחושות געשו ורעשו רעמים וברקים הגיחו ובקעו את בטני   כעת אחרי ניתוח וטיפול כימו ראשון ההפנמה התעמקה וכעת ישנה מציאות אחרת שמתאקלמת לה בארץ חדשה   מרגישה חזקה מרגישה חלשה מרגישה

חלום הוא מציאות?   או השקפה על המציאות או רק פוטנציאל אחד למציאות תמרור או מראה אגדה או מציאות   חלומות באים מגלים לנו פיסות מידע על עצמינו   קליעת צמות ריב נוראי עם אדם שבקושי אנו בקשר עימו   ימים שלמים ללא חלום ולפתע הוא מתגלה בלי שום הכנה מראש   קשר עין עם

רוצות שוויון בנתיים חיות תחרות   אנו הנשים מדברות על כך שאנו רוצות ונלחמות על שוויון, בתפקידים, בהגדרה בהורות. רוצות שותפות. גם אני בתור אדם, בתור אישה, בתור אמא ובתור אשת איש. כך אני מטפלת באנשים ובנשים מתוך רצון ועיקרון זה.  ובפעול לבנתיים, מה שאני חווה, במציאות,  בחיי היומיום, מלחמה מתוך עמדה גברית- זכרית תחרותית.

התבוננתי על מה שמתרחש אצלי ודרכי בזמן האחרון. משהי מאד מיוחדת הדגישה לי בשיקוף רהוט את העובדה שאני כותבת, שאני קשורה בקשר מיוחד וקוסמי לאנרגיה של כתיבתו של  שי עגנון עוד מהתהוותי. הנה רצף סטאטוסים שנכתבו. חשבתי שישי בו עומק ומסר הורות מאתגרת הורות מגדלת הורות מפגישה את מגיעה? מה כולנו מחופשים? כבר פורים? עשייה,

זקיקי אימהות   אימהות לא נתפסת בבת אחת, היא מתעכלת אט אט צומחת מתוך מפגש בתוך נרתיק וגדלה באיטיות.   הנסתר רב על הגלוי הדרך והאיך אם קיימים בכלל מעורפלים הם. בחשיפת יתר, הנפש והרגש לא יעמדו.   הביצית המופרית מתפתחת באמצעות הכפלת תאים עד שהיא בשלה להיות עובר בתוך רחמה של האם   עובר

השחרור שאחרי- מה עושים עם כל האדרנלין שזורם, עם כל החוויה המדהימה. יצאתי לשתות צ’אי. לראות את העולם, הטבע והאנשים. באופן ספונטאני החלה מסיבת ריקודים ברחבה ואני הצטרפתי אליה ורקדתי כמו בימים עברו. רקדתי עם גופי, רקדתי עם העיניים והידיים שלי. ממש רקדתי, השרשתי והשתרשתי את עצמי. זה נקרא, קרקוע לתהליך שעברתי והעברתי. רקדתי, מתוך

 יציאה להנחיית סדנת פתיחה של פסטיבל נאטראז’ http://www.nomind.co.il/activity.aspx?id=1724&main_cat=64&sub_cat=&area  הוונטילציה שלפני- לפני נסיעה ובדרך למקום יש תהליך שאני קוראת הוונטילציה שלפני. וונטילציה, משמעה אוורור מכל הנושאים שמעיקים זה עתה, מכל המסיחים שמסיחים את תשומת הלב מלב העניין. להוציא, להגיד דברים שנמצאים  מבלי חשש מהתגובה של החוץ ואם זה לא מוסרי. פשוט להוציא במקום בטוח. אוורור של

  אחרי מפגש יוצרות, שאלו אותי איך נקרא הבלוג שלי ועניתי לפרום את הקשר.  ואז עצרתי והבנתי שלא עניתי על מהות השם של הבלוג וכן לא נשאלתי. וזאת, לפני שאני עומדת להנחות בפסטיבל נאטראז’-11, את הסדנה הפותחת של הפסטיבל ומצאתי את עצמי יושבת וכתבת לכן נשים יקרות את המשמעות, המקור והבחירה.   אני מטפלת משני גישות עיקריות,

‘להיות אמא’   סיימתי לקרוא את הכתבה של אבישג רבינר, כתבה העוסקת בספר להיות אמא, והיא עוררה צורך לכתוב את זווית ראייתי, אחרת, על הספר, להיות אמא, שכתבה תמר מור סלע. זווית המורכבת ממקבץ הכובעים שאני חובשת: כאמא, מטפלת-פסיכותרפיסטית גופנית מלווה נשים רבות לתוך אימהות ובאימהות, לבין אישה, לבין חוקרת, לבין אשת איש לבין אשת מקצוע דורש.