אבטיח על הסכין!

סיפור קליל ליום קיץ חמים. יש בו כל מה שצריך, אבטיחים, חופשה בחו"ל, נעורים בכפר, אלכוהול, קניון, חנות שיש בה הכל ובזול, בילויים, בני נוער, דרכי עפר, אופנועים, נוסטלגיה, זיכרונות ילדות , ולקח חינוכי. אז מה יגרום לכם לקרוא דווקא אותו בחום הזה? התמהיל…

בשבוע שעבר יצאנו עם כל המשפחה לחופשה בפאפוס שבקפריסין. אם שאלתם? היה נפלא! ביום האחרון עשינו 'פיצול כוחות', בעוד חלק מבני המשפחה העדיפו לשכשך שוב בים וליהנות ממנעמי החוף, אחרים בחרו לראות את ה'עיר הישנה', ואם אנחנו כבר נמצאים ומבלים בתחומי העיר, להגיע גם לקניון היחיד שבה, ולחנות של 'ג'מבו' הממוקמת בו, יעד מועדף לביקורי הישראלים באי, אם לא 'האטרקציה המרכזית' לחלקם.

20190802_193116_768x1024

אגב הירידה במונית מקומית מרום הגבעה, לאותו מתחם שרובו עברית, שהוא למעשה תחושת 'איקאה' בחנות 'מקס-סטוק' גדולה, כשהנהג מלהטט, נוהג ב'צד ההפוך',  בין סמטאות צרות וציוריות עם חלונות פתוחים בשביל האיוורור, חלפנו על פניה של לא תאמינו, באסטה של אבטיחים. אם לא היה כל כך חם, והמראה כל-כך מפתיע ולא צפוי, אני מניחה שהייתי מבקשת מהנהג שיעצור לי לרגע לפחות בכדי לצלם, אבל לא ביקשתי. המחשבות לעומת זאת לא נעצרו , הן התחילו לדהור כמו אבטיח מתגלגל במורד הרחוב.

IMG_20190803_133813_1024x768 (1)

בטח שנזכרתי בכל באסטות האבטיחים של ילדותי. הרי אבטיחים לא היו קונים ב'צרכניה' או ב'סופר', אבטיח היו 'מביאים מהדרך', עוצרים לצד באסטה גדולה שהיתה צמודה למקשה האבטיחים כמו למשל בכל הדרך בין טורען לצומת גולני בדרך לכינרת, או במתחם בשוליה של כל עיר בו היתה פורקת המשאית את מיטב תכולתה בערימה גדולה ומוכנסת לתוך הסוכות המאולתרות מקרשי בניין ועליהן יריעות ברזנט, או כרזות משומשות מפתחם של בתי קולנוע.

אבא היה עוצר בדרך כלל את המשאית בדרכו מחיפה לנהלל במתחם שליד תל-חנן ונשר. גם שם היה מצבור של באסטות. אל תקל בעיניכם מלאכת בחירת האבטיחים, זו היתה תורה שלמה, שילוב מנצח וייחודי של מכות, דפיקות, הקשות, התבוננות על הגבעול המסולסל הצמוד לאבטיח כזנב, אם היה יבש, על הברק החוזר ממנו, על הכתמים הצהובים שיש עליו או על ה'צלקות' האפורות, ובסופו של דבר גם 'על הסכין!' טקס רב רושם בו המוכר: להלן "הבאסטיונר" היה נוטל את המאכלת הגדולה וחותך מן האבטיח בטכניקה מיוחדת פיסה, אותה היה שולף באלגנטיות כדי שאפשר יהיה להתרשם מטעמו.

New Doc 2019-08-12 21.57.48_1024x710

הבאסטות שהיו סוכה מאולתרת כללו גם מיטת ברזל פשוטה, בה ישן לאורך הלילה בעליה, או מישהו מבני- משפחתו כדי לשמור על הסחורה. מנורת נפט או לוקס כדי להאיר את האפילה, ואולי למהודרות או העירוניות היה גם גנרטור קטן עם פס מנורות צבעוניות והכי חשוב משקל ברזל גדול עליו נשקלו בערימה האבטיחים הנבחרים בסופו של דבר.

IMG_20190803_131719_979x1024

מה שבלט לעיני באותה באסטה קפריסאית כשחלפנו על פניה להרף עין, היה הפרסום והשילוט. לא עוד אבטיח חתוך או מבוקע מונח בקדמת הבאסטה. לא שלט על קרטון מאולתר, או שלט פח לבן עליו כתוב באותיות מרובעות בצבע אדום המכריז 'על הסכין!', 'אבטיח מתוק' או 'אבטיח הגליל' או 'מתוק באחריות', אלא 'עזרים טקטיים של ממש'. אבטיח מתנפח גדול מפלסטיק משתלשל מתקרת חזיתה הראשית, ופיסות אבטיח עגולות מחומר פלסטי כלשהו תלויות סביב. מעניין אמרתי לעצמי, הקפריסאים משקיעים, אולי יש להם איזה 'מועצה לעידוד האבטיח' או'גילדת הבאסטיונרים' (בכל זאת, אירופה) שמספקת אותם לכל הבאסטות, למרות שזו היתה היחידה שראיתי. נזכרתי בחיוך בפלקטים ובדגלונים של 'המועצה לשיווק פרי הדר' בה עבד דודי אריה ,שהיה מביא לבית הספר היסודי בנהלל בנדיבות, והן נתלו בכל הכיתות .

903468_737x1024 (1)

התעלומה שייצרתי לעצמי בדרמטיות במהלך החופש נפתרה עד מהרה, כאשר נכנסו ל'ג'מבו' והבנתי שהבאסטיונר שלנו קנה את כל העזרים באותה חנות זולה, ופיאר בהם את סוכתו במסגרת יוזמה מקומית ולא כמדיניות ממשלתית. אבל, כבר נזכרתי, איך לא? בחוויה מנעורי המוקדמים.

IMG_20190803_131731_1024x832 (1)

בתקופה האחרונה מדברים הרבה בתקשורת על האופן בו מבלים בני הנוער בלילות הקיץ הארוכים. אני נזכרתי איך בילינו אנחנו בסיום כיתות ח' או ט'. היינו מתכנסים בערבים ברחבה המוארת שעל יד 'לוח המודעות' שעל יד הצרכנייה. הבנים, היו מגיעים עם הטרקטורים, איתם עבדו במשק לאורך רוב שעות היום. לחלק מהטרקטורים היה  מורכב 'ספסל אחורי' שניתן היה להידחס בו שנים או שלושה נערים, או ליתר דיוק נערות. על חלק מהטרקטורים פשוט ניתן היה לשבת 'על הכנף' שלטובת מי שלא יודע, זה שילוב של עמידה והישענות על הכנף שמקיפה את הגלגל הגדול. לחלק מהבנים כבר היו 'טוסטוסים' או אופנועים מאולתרים ב'עבודה עצמית' (מושבניקים אחרי הכל). ה'ג'ילרות' וה'הונדות' הגיעו לחיינו בשלב יותר מאוחר. יושבים או ליתר דיוק רבים על המקום המצומצם שבספסל היחיד והכתום שעל יד הצרכנייה, וחושבים מה נעשה הערב, כשאפשרויות הבילוי בעמק היו די מצומצמות. לפעמים זה היה מסתיים ב'רחצה לילית' אסורה בבריכה, לפעמים שיטוט ממונע בין קיבוצי העמק בנסיעה על דרכי העפר , מחפשים חברים או הקרנה של סרטים ב'חדר האוכל'. הרבה פעמים היתה נגמרת ההתלבטות  ב'בואו לחסן'.

חסן היה בעליה של באסטת האבטיחים במנשיית-זבדה, הכפר הבדואי שמעבר לכביש, הסמוך ל'משטרת נהלל'. כאן, אני נעצרת בכתיבתי בדילמה נוראית. לא היתה פעם שהייתי עוברת עם אבא ליד אותו כפר בלי שהיה מדקלם לי שורת משפטים על אותו כפר, עברו ומקורותיו. לימים, מצאתי את אותן שורות ממש באחד מספריו של מאיר שלו, אז עכשיו מה אכתוב? אכתוב רק שכנראה זה אחד הסיפורים הידועים בז'רגון הנהללי. וכן שאבא סיפר לי, שהסופר שלו נלווה אליו למספר נסיעות, כתחקיר הכנה לאחד הספרים שכתב, ואני בטוחה שאבא לא חסך גם ממנו את השורות האלו. אגיד רק באותה רוח, שאותה סוכה היתה צמודה למבנה היחיד בכפר שעמד שסמוך לכביש הראשי. אם תסתכלו, תראו שהוא עדיין קיים, נבלע תחת שורת הבניינים והעסקים שקמו ממש מאחוריו, והכל כמו שהיה אומר אבא, בגלל אותו שוטר עברי, שבילי, ששרת ב'משטרת נהלל' בימי ה'מנדט הבריטי'.

אבל היום אנחנו עוסקים באבטיחים ובמתיקות. וכך היינו מגיעים דרך השדות לסוכתו שמעבר לכביש, יורדים מן הטרקטורים ומתיישבים שם. מה היינו אומרים? את אותם הדברים בדיוק שאמרנו על הספסל ליד הצרכנייה, אבל היה לנו קהל, חסן. לכבודנו, היה חסן מדליק גם את הלוקס. לאחר מילות הנימוסים המקובלות בשלב מסוים היה נבחר גם 'האבטיח לעולה', מונח על המשקל הגדול, מתאזן על ידי המשקולות הכבדות, הסכום לתשלום היה נקבע, והיינו מוציאים מכיסי המכנסיים שלנו, כל אחד כמה שקלים בודדים שהיו שם, ומניחים את הכסף. כשהיה מצטבר הסכום אותו קבע, היה מבתר ומבקע את האבטיח, חותך ומזכה כל אחד מאיתנו בפיסת 'לב' מתוקה , ולאחריה פורס את האבטיח כולו לפרוסות. ככה היינו יושבים, נהנים מהטעם הטוב ומהעסיס הניגר הזה, אשר מילא את ידינו ופנינו, פולטים את הגרעינים מפינו אגב האכילה על הרצפה. 'מים זורמים' לא היו בבאסטה הזו, אבל חאסן בתודעת שירות מפותחת היה שופך לנו מעט מים מתוך הג'ריקן שלו, על ידינו המושטות קדימה, וכך יד לתוך יד היינו מנקים אותם, עם החלקה טובה על הבגדים כדי להיפטר מהדביקות הזו. למרות שהיה מציע לנו בנדיבות את המגבת שלו, שלדעתי ליוותה אותו לאורך כל הקיץ בבאסטה. אתם יודעים, בשיר ההוא של יהונתן גפן נאמר:  " עומדים שעות ומביטים על אריאלה הקטנה, ואיך עסיס אבטיחים מכתים את לובן חולצתה, ואת ליבנו התמים אשר רוקד לעומתה" באמת, היינו יושבים שם שעות, אך מעולם לא היינו שם עם חולצות לבנות, וגם אריאלה לא היתה לנו. אחרי מיצוי כל נושאי השיחה, המחזוריים בדרך כלל, היינו חוזרים הביתה באותה דרך ממש, 'דרך השדות' מריחים מתמהיל מיוחד של אבק הדרך, מה שפלט האגזוז של הטרקטור, ריח הבנזין של האופנועים המאולתרים והלא מורשים, ודביקים.

עכשיו, אני צריכה לחשוב איך לסיים את הסיפור שלי. ויש לי כמה אופציות:

האחת, להגיד:" אתם רואים, כמה תמימים היינו וכמה נהננו מההנאות הפשוטות כבני נוער, לא סמים, לא אלכוהול, אבטיח!". ואפילו ייצרנו אגב כך דו-קיום עם השכנים  מהכפר הסמוך. זה כמובן אם אתעלם מהעובדה הקטנה וחסרת החשיבות ששום דבר לא היה חוקי או מורשה. לא רישיון נהיגה על הטרקטור, לא האופנועים  ובטח ובטח לא הבאסטה.

סיומת אחרת יכולה להיות, שלצערי לא הגעתי לא רק לצלם את הבאסטה הקפריסאית, אלא גם לא לאכול בה אבטיח. למרות שיש לי תמיד בתיק חבילת 'מגבונים לחים,' ולא הייתי לוקחת אפילו טיפה ממימיו של המוכר החביב, או ממגבתו, אבל אולי, עם שינויי הזמנים בכלל היה מגיש לנו את האבטיח על צלחת פלסטיק בצורת אבטיח, על 'פלייסמנט' עם הדפס אבטיח, ומפיות תואמות מעוטרות באבטיחים, כמו שיש ב'ג'מבו' בשפע.

IMG_20190803_134411_1024x768

_______________________________________

תמונה 3-מהאלבום המשפחתי

תמונה 5-סיפור ההדרים מאתר "סימניה" פרסום של המועצה לשווק פרי הדר בעריכת דה כהן

שאר התמונות צולמו בפאפוס על ידי בני המשפחה.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.