מפת הדרכים

הפעם, סיפור על דרך. אבל לא על דרך אחת, אלא על כמה דרכים. אספר לכם על דרך שהיא כביש, על דרך שהיא דרך התייחסות, על דרך באומנות, על דרך בהוראה, וגם על דרך בחינוך, עם מעט סטיות מהדרך לכל מיני שבילים צדדים. רוצים לראות לאן תוביל אותנו הפעם הדרך? בואו וצאו איתי לדרך.

יצא כך שבשבוע האחרון נסענו קילומטרים רבים ברחבי ארצנו. בחלק מהם הוא נהג, בחלק מהם אני נהגתי. באחרים נהגה גיסתי ובאחרים אחרים גם גיסי. המשותף לכולם היה, קילומטרים רבים של דרך, שהם זמן נפלא לשיחות ,הרהורים ומחשבות. חלק מהמחשבות לאורך הדרך, היו, וודאי תופתעו, על הדרך. לא "על הדרך", אלא ממש ממש על הדרך.

הפעם הפוסט מביא אוסף של דברים שהתרחשו לאורך הדרך, וככל שהדרך מתארכת, ככה מתווספים להם עוד סיפורים. אז מה המשותף לכולם? הדרך. יאללה, אתם יוצאים איתי לדרך?

Convex_and_Concave_1024x864

לפני כמה שנים באחת השבתות , הייתי בבית הכנסת המקומי בבר- מצווה לבן של חברה. על קירו הפנימי של המבנה, קבועים לוחות זיכרון משיש , עליהם מונצחים שמותיהם של מתים כאלו או אחרים, עם תאריך הלידה, תאריך הפטירה ואולי עוד פרט חשוב קטן או שניים. היות שבתפילה שהתארכה אני פחות מתמצאת, אך לעומת זאת מאוד מתעניינת בסיפורים מן העבר, ניצלתי את הזמן שנותר עד השלכת הסוכריות לקרוא את כל הכתוב בהם. מצאתי בין הדברים הקדשה לעילוי נשמתם של הוריו של אחד ממייסדי המושב, וכתוב בה בזהב על גבי שיש  כי "מתו בדרכם לארץ ישראל". מיד התעוררו להן שאלות רבות במוחי. שעיקרן, מה גרם להם למות בדרכם לארץ ישראל? האם סירתם נטרפה בלב ים? האם חלילה התנפלו עליהם ליסטים או שודדים?

מלאה בשאלות, אך חסרת תשובות קראתי לאחת מהנשים המבוגרות ,הידעניות והחכמות בכפר, שעבדה באותה עת בארכיון המקומי, ובראשה גם כיום, למרות גילה המאוד מתקדם ארכיון של הכל, שנכחה אף היא באירוע. שאלתי אותה אולי היא יודעת משהו על הסיפור שמעולם לא שמעתי, למרות שהמשפחה מוכרת לי היטב. החברה מיד ענתה לי בפסקנות: אין סיפור!" "אבל כתוב" אמרתי בתוקף, והיא השיבה: "מה רצית שיכתבו? שמתו סתם כך בגולה הדוויה? מן הסתם, כמו כל יהודי הרי לפחות במחשבותיהם או בלבם, היו בדרך לארץ- ישראל, אז למה לא לכתוב 'בדרך', זה נשמע ומתקבל הרבה יותר יפה".

אמרתי לכם, הדרך היא מושג נפלא, וכבר אמרו חכמינו מזמן כי חכמה הדרך מההולכים בה.

כל כך חכמה היא  הדרך, בטח עכשיו, אחרי שהמציאו את ה"וויז", כי הרי בלי חוכמתו של ה"וויז" אנה היינו באים? ולאן היתה לוקחת אותנו הדרך? אני כבר לא מדברת על זה שההיא שמדברת עם זאב (אישי/בעלי/בן-זוגי/אבי ילדיי) נון-סטופ במהלך הנסיעה, מרשה לעצמה להגיד לו דברים שאני לעולם לא הייתי מעיזה להגיד, בטח לא באותה עוצמה ולא באותו תוקף. לעתים אני חושבת שאילו אני הייתי מדברת אליו ככה, הוא היה אומר לי בנימוס: "שמעתי", או בחוסר נימוס, פשוט: "שתקי!", ואילו היא, לא סותמת את הפה, ועוד מתעקשת.

אצלי באוטו דווקא מדבר בחור ,בלעדיו אני לא בטוחה שהייתי מסתדרת בכלל, בטח כשהייתי צריכה להגיע מנהלל לצדו השני של העמק, ביום בו פתחו את כל מערכת המחלפים-כבישים-גשרים-מנהרות,  במקום שפעם היו בו פשוט  "צומת רמת-ישי", "צומת השומרים", ו"צומת התשבי", ועכשיו הוא מערך מסיבי ומתוחכם של אספלט בטון ומלט.

כביש_1024x555

היה רגע מבוהל אחד במהלך הנסיעה, שחשבתי בייאושי לפורר את הסנדוויץ' שהיה לי בתיק, ולפזר אחריי פירורים על גבי הכביש המהיר והרחב, כדי שאדע איך לשוב הביתה, אבל נזכרתי שגם ל"עמי ותמי" זה לא ממש עבד. אחרי שלקחתי נשימה עמוקה של אויר לריאות הבנתי שבטח הוא יחזיר אותי ממילא בדרך אחרת, וסתם אשאר רעבה,אז ויתרתי. כך או כך, תחת אחד המעברים התת -כבישיים שעד היום אינני יודעת לאן הם מובילים, מכשיר הפלפון שלי ניתק מהתושבת המגנטית שלו על לוח המכוונים ונפל אל רצפת המכונית. לשמחתי הרבה, אותו גבר שדיבר איתי, לא פסק לרגע מלדבר, גם כשהיה מוטל שם, אחרת בקלות הייתי מגיעה לתל -אביב במקום לבית- הספר במגידו,שם ניגשו תלמידיי לבחינת בגרות,וחיכו לבואי.

ואם אנחנו כבר מדברים על מגידו, בעבר היה מורה בבית ספרנו שאמר לנו ש"צומת מגידו" הוא המקום בו תתחיל מלחמת "גוג ומגוג", ואיתה גם סופו של העולם. לדעתי בעזרת שר התחבורה, ומע"צ כזה או אחר, הצומת פשוט נדד לו מעט מערבה לפינה אחרת בעמק. למרות שעברו מספר חודשים מאז נפתחו כל הכבישים האלה, שבטח כוונתם לעשות רק טוב, אני חשה אבודה ולא יודעת מי מהם מוביל לאן, מתי ולמה. זה נראה לי כאילו היתה כאן תחרות של -"מי ישפוך הכי הרבה אספלט בשדות העמק" או "מי יסבך במיוחד מה שמלכתחילה יכול היה להיות פשוט". מצאתי את עצמי מתבוננת מתוסכלת מחלון המכונית הנוסעת, רואה כל מיני מכוניות נוסעות על כל מיני כבישים לכל מיני כיוונים, וחושבת על ציוריו של מוריץ אשר, שבעזרת אשליות אופטיות יצר פרדוקסים ציוריים שבהם נראה אתה הולך וחוזר בו זמנית.

download_1024x588

אז בוודאי תשאלו: "ואיך את מכירה את מוריץ אשר?"  וגם אם לא תשאלו, אתם הרי יודעים שאספר לכם.

בתיכון בו למדתי לא רק הפחידו אותנו וסיפרו לנו על "גוג ומגוג" וסוף העולם, אלא היה גם נוהג שנמשך גם כשהייתי מורה, על פי מיטב המורשת הקיבוצית, שאין דבר כזה שנקרא "שיעור חופשי". לו אחד המורים היה נעדר, מסיבות מוצדקות כמובן, מיד היו שולפים מחדר המורים מורה פנוי, שיעסיק את הכיתה.

היה בבית- סיפרנו מורה אחד לספורט וגאוגרפיה, שבשעת מצוקה שכזו שהיה מדקלם לנו בעל- פה ובממזריות את סיפורי  דיימון ראניון, עם "המשכנע", "הכפתור" ו"הלקקן".

היה מורה שהוספנו לשמו הפרטי את השם "כוכבים". במקור היה מורה למתמטיקה ולפיזיקה, אבל לנו  היה מספר או על גרמי השמיים והכוכבים, או על ציוריו של אשר, בלוויית מקרן השקופיות והמסך אותם היה גורר איתו לכיתה. חבל שמתמטיקה לא לימד אותנו באותה יסודיות כמו את ציוריו של אשר, כי אותם אני לא שוכחת גם כיום, בלי בחינת בגרות (בניגוד למתמטיקה).

Belvedere_(M._C._Escher)_658x1024

השינויים בדרך הפשוטה בה נהגנו לנסוע  כל חיינו לחיפה הם תהומיים. אני מהרהרת שלו אבי המנוח שהיה נהג המשאית של המושב, ו"אביר הכבישים", שלא היה כביש או פינה של הארץ שלא הכיר היכרות אישית ומעמיקה, ובטח ובטח את הדרך לחיפה. לו היו מנחיתים אותו היום למרחב הסלול הזה בואך יקנעם, עם ה"מק" הירוק, הוא לא היה מצליח להגיע לא רק ל"דגון" בחיפה, אליה היה נוסע פעמיים או שלוש פעמים ביום עבודה, אלא גם הביתה לנהלל.

החמור מכל לטעמי בכל הסיפור/סידור הזה הוא שבחודש האחרון, כאשר אנחנו צריכים להגיע לחיפה, ה"וייז" לוקח אותנו בלי למצמץ דרך כפר יהושע. "תגיד לי 'וויז', נפלת על הראש? אנחנו, נהללים גאים, לחיפה דרך כפר-יהושע? זה נראה לך הגיוני?"  באוטובוסים של "אגד" בין חיפה לעפולה היה  קו- 301 שנקרא "דרך נהלל" וקו -302 שנקרא "דרך משמר העמק", אבל דרך כפר יהושע? מי שמע על זה בכלל? כל כך הרבה שנים, אנחנו הנהללים התווכחו עם חברינו מכפר יהושע למי בינינו יש את ה"סילו" היותר גדול, ועכשיו ככה, אתה לוקח אותנו לחיפה דרכם? חשופים במהלך הדרך למראה ה"סילו" שלהם, על כל אורכו, גובהו ועוצמתו?

יש עוד משהו שהשתבש עם כל הדרך החדשה הזו, ואני לא מדברת על "רכבת העמק" ששורקת לנו (בדמיון) מעל הגשרים על יד "תל-קשיש", שהיה רדום לאורך שנים כמו סב לצד הדרך, והפך בערוב ימיו לנקודת ציון מרכזית.

פעם, הדרך לחיפה היתה ידועה וברורה. יש לי חברה מקיבוץ שכן שחלקנו את הנסיעות לאוניברסיטה במהלך לימודי התואר השני, ובמהלכן חלקנו גם סיפורים. ידענו להגיד אחת לשנייה  לפני סיפור, כמו שמספרים על הבדואים בדרום הארץ שיודעים להגיד  שפרק הזמן להגעה ליעד מסוים הוא "מהלך שלוש סיגריות", "זה סיפור של חצי דרך לחיפה", או "זה סיפור של הלוך וחזור". אז מה אני אגיד לה עכשיו על אורך הסיפור, "מכאן עד כפר יהושע?"

07462665-1a14-49ef-90e3-c2c6ae41a2cc_1024x953

הזהרתי אתכם בתחילת הדרך, היום, אין פואנטה, זה פשוט סיפורים שאספתי לי לאורך הדרך. מקווה שנעמה לכם הדרך המשותפת שעשינו יחד.

והכי חשוב, זהירות בדרכים!  וגם… אם אתם רוצים במקרה להגיע ליקנעם, תיזהרו לא לגלות שהגעתם בטעות דרך מנהרות הזמן וההר בכלל לתל- אביב, כי היו מקרים….

________________________________

תמונה 2-מחלף תל-קשיש צילום של חברת כביש חוצה ישראל.

תמונות 1,3-5 ציוריו של מוריץ קורנליוס אשר, שהיכרותי המוקדמת מאוד איתם החלה בשעורי השיקופיות ההם. מי בכלל צריך שעור חופשי?

1-"קיעור וקימור" מתוך הערך "אשר" בויקיפדיה

3-התמונה מתוך כתבה בעריכת גידי מור "היצירות המתעתעות של מ.ק.אשר" ב"בא -במייל"  אני חושבת ששם הציור "שחרור".

4-"בולדוויר" מתוך הערך "אשר" בויקיפדיה

5-"יחסיות" או "יחסות"-מתוך הערך "אשר" בויקיפדיה

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.