הבלוג של אמא על תנאי

אמא על תנאי

בת 30, זוגיות אוהבת, חודש שישי, תאומות זהות. וביום אחד הכל מתהפך, בשבוע 24 אני יולדת את בנותיי במשקל 650 גר' ו720 גר'. מנסה לשחרר קיטור ולתאר כאן את המסע שעובר עליי...

עדכונים:

פוסטים: 15

עוקבים: 20

החל מספטמבר 2010

25/05/2014

שבוע 37 מתחיל היום. השבוע הראשון שאנחנו מתחילים בבית.

החלטתי לחכות שבוע עם הפוסט על החזרה הביתה כדי לקבל קצת פרספקטיבה על הדברים. נוכחתי לגלות שעבורי, עם ההגעה הביתה, הפגייה הפכה להיות זיכרון מעומעם של מוניטורים מצפצפים, ריח ג’ל חיטוי וחלוקים צהובים… מדהים כמה מהר השיגרה בבית דוחקת הצידה את 11 השבועות שבילינו במקום המטלטל ההוא שהפך לתקופה מסויימת בית שני, אם לא בית ראשון, כי בית זה היכן שהלב שלך נמצא, לא?

בפוסט הקודם כתבתי על הקושי שהיה לבנות לאכול מבקבוק, דבר שמאד הלחיץ אותי כיון שמאד רציתי כבר לקחת אותן הביתה ביום שישי בו הן התחילו את שבוע 36. ביום ראשון של אותו שבוע, אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם והבטחתי לעצמי להיות רגועה ולא להלחיץ אותן, הגעתי לפגייה והחלטתי להניק. כבר שבוע לפני כן זנחתי את ההנקה כי היה לי חשוב יותר שיתרגלו את האכילה מבקבוק, למרות שההנקה הרבה יותר נעימה לי. הגעתי רגועה והחלטתי שבמסגרת הורדת הלחץ אני חוזרת להניק. הצמדתי את ארבל לשד, נתתי לה לינוק ונהניתי מהחיבור ביננו. מכיוון שצריך לדעת כמה הבנות אוכלות בפגייה שוקלים אותן לפני ההנקה ואחריה, מתוך הנחה הגרמים שנוספו הם כמות החלב ששתתה. חצי שעה של הנקה, שבמהלכן גם יצאה לארבל הזונדה בטעות, ובסופה שקילה.

לא ייאמן, הילדה גמעה 34 cc, כשהמנה שהוקצבה לה היא 36… מוותרים על השני cc הנוספים, לא מכניסים בינתיים חזרה את הזונדה… אופטימיות זהירה.

שלוש שעות מאוחר יותר, בארוחה הבאה הנקתי את ירדן, שכמו אחותה ינקה 34 CC!! לעומת זאת, ארבל קיבלה בקבוק מהאחות וכמובן שהיא לא הצליחה לסיים אותו, הכניסו לה חזרה את הזונדה ונתנו לה את מה שלא סיימה ישירות לקיבה. ככה זה בפגייה, צעד קדימה ואחריו צעד אחורה.

בארוחה הבאה חזרתי להניק את ארבל, עם הזונדה שנשארה מהארוחה הקודמת וראיתי שהיא מתקשה ליצור ואקום על הפטמה בגלל צינורית הזונדה שיוצאת לה מהפה… הלביאה בתוכי הרימה את ראשה. הסתכלתי שאף אחד לא רואה ומשכתי החוצה את הצינורית מגרונה של ביתי. בארוחה הזאת ארבל ינקה 40 CC. לאחות הסברתי שהזונדה יצאה בטעות במהלך ההנקה. אני חס וחלילה לא ממליצה לאף אחד לעשות דבר שכזה וגם אסף כמובן כעס עליי כשסיפרתי לו, אבל זה היה חזק ממני. ראיתי כמה קשה היא עובדת כדי להתחבר לפיטמה ללא הצלחה, יונקת במאמץ והחלב לא יוצא בזרימה, ופשוט רציתי להקל עליה. האינסטינקט האימהי במיטבו. זה עבד.

בסוף אותו יום מתיש בפגייה הגעתי לשתי מסקנות:

 א. הבנות אוכלות טוב יותר בלי זונדה

 ב. הבנות מצליחות לינוק ועדיין לא מצליחות לאכול מבקבוק.

לרוב זה הפוך – לפגים הקטנים יותר קל לאכול מהבקבוק כיון שהיניקה מהשד דורשת מהם מלא אנרגיה, אבל לקטנות שלי לא הפריע המאמץ, הן יותר הסתבכו עם הקושי לסנכרן בין הזרם השוטף מהבקבוק לבין בליעה ונשימה תוך כדי.. ובכל פעם שהיו מקבלות בקבוק היו משתנקות ומורידות דופק, אירוע מפחיד לכשעצמו.

עכשיו היה לי ברור מה לעשות. אם אני רוצה שהבנות יאכלו לבדן, בלי שיכניסו להן זונדה, וכך יוכלו לצאת הביתה בזמן, הן פשוט צריכות לינוק ממני בכל הארוחות במקום לקבל בקבוק מהאחיות. המשמעות – להיות בפגייה בכל ההאכלות, כל שלוש שעות האכלה. הלכתי הביתה להביא סדין ושמיכה והתנחלתי על ספה בפגייה. אני מכאן לא זזה. לא רוצות בקבוק? לא צריך. ומספיק עם ההשלמות בזונדה. אם זה תלוי בי, הבנות יצאו הביתה על הנקה מלאה.

וכך היה. בשעה תשע בערב, בחצות, בשלוש לפנות בוקר, בשש בבוקר, תשע וכך הלאה כל שלוש שעות הייתי שם, מניקה אותן בזו אחר זו. שרית פאר, יועצת ההנקה המדהימה בפגייה, עבדה איתי על ההנקות כך שהבנות הצליחו לינוק ארוחות מלאות. אמא קנתה לי כרית הנקה שהגיעה עם שליח ישר לבית החולים ושרית הראתה לי איך חוסכים בזמן ומניקים את שתיהן בו זמנית. בזמן שהן מחוברות אלי, אחת בכל צד, יונקות בשקיקה, עם רעשי לגימה והכל, שרית צילמה בהתרגשות. נדיר שתינוקות שנולדו כל כך מוקדם, שאת רוב הרפלקסים והיכולות שלהם פיתחו שלא כדרך הטבע, מחוץ לרחם, מצליחים לינוק בשבוע 35. לרוב, כשמדובר בפגות קיצונית (לידה מתחת לשבוע 27) ההנקה מתבססת רק בשבועות מתקדמים יותר. אבל הגיבורות שלי – אין עליהן. מפתיעות בכל פעם מחדש, מדלגות על כל המכשולים.

בבוקר יום רביעי, כשהרופאים עשו את סיבוב הבוקר, סיפרתי בגאווה שהבנות כבר 48 שעות בלי זונדה. כששאלנו בשבת לפני כן מה הסיכוי שנצא בשישי אמרו הרופאים הבכירים שהסיכוי לא גדול כיון שהן עדיין היו עם זונדה ולא אכלו טוב. ברביעי, הם התחילו לכתוב את מכתב השחרור.

מודה, הייתי מותשת. השהייה הממושכת בפגייה, בלי יום ולילה, קמה טרוטת עיניים בשלוש בבוקר לאחיות ההמומות שחשבו שאני לא בשיא השפיות, התישה אותי. אז ברביעי בבוקר קיבלתי מבנותיי מתנה. החלטתי לנסות לתת להן בקבוק אחרי שסיימו כל כך יפה ארוחות בהנקה. התחלתי מארבל – סיימה בקבוק. עברתי לירדן – גם היא חיסלה אותו תוך 10 דק’. אני לא יודעת אם עזרה העובדה שלא ויתרתי להן והן תירגלו יניקה במשך 48 שעות בכל הארוחות או שפשוט נפל להן האסימון כמו שכולם הבטיחו לי שיקרה אבל ביומיים האחרונים שלהן בפגייה הבנות סיימו את כל הארוחות שלהן בבקבוק והיו מוכנות לצאת הביתה, ואני יכולתי לחזור הביתה ליומיים אחרונים של מנוחה לפני שהן באות.

אסף ואני לא ידענו את נפשנו מרוב התרגשות. בשקט מרוגש עשינו הכנות אחרונות בבית לקראת הגעתן הביתה. בחמישי בלילה הרכבנו ברכב את כסאות הבטיחות, צרבנו דיסק עם שירים שאנחנו אוהבים להשמיע להם באוטו, הכנו את המתנה לצוות הפגייה, ניקינו את הבית, עשינו כלים, שמנו סדינים בעריסות, שהכל יהיה מושלם. הצלחנו ללכת לישון רק באחת בלילה וכבר בחמש בבוקר התעוררנו. בשבע התייצבנו בבית חולים לשיחת שחרור, בעשר כבר היינו בבית. עם הבנות.

אין לי מילים לתאר את האושר בלעשות איתן הכל בפעם הראשונה – על אמת.

להוריד את בגדי בית החולים ולהלביש את הבגדים מהבית.

להוריד את המדבקות של הדופק והנשימה שהיו מודבקות להן לגוף.

לכבות את המוניטור.

לצאת מהפגייה עם שני סלקלים מלאים.

לנסוע איתן באוטו.

לעלות איתן במדרגות.

להניח אותן ליד שאולי הכלב שיריח ויכיר.

לשים אותן בעריסות.

להפעיל את הבייבי סנס.

הכל פעולות פשוטות ושגרתיות. פעולות שחלמנו לעשות במשך 11 שבועות. 78 ימים בהם דמיינתי את עצמי עושה את כל אלה. ועכשיו זו המציאות שלי.

הרופאה ששחררה אותנו אמרה שלה זו פעם ראשונה שהיא משחררת הביתה ילדים שנולדו בשבוע 24. בלי להרחיב הבנתי מה זה אומר, על שאר התינוקות בשנים האחרונות שנולדו בשבוע זה. הבנתי עד כמה ברי מזל אנחנו, עד כמה גיבורות ארבל וירדן. עד כמה לא מובנת מאליה הדרך הרגועה שעשינו מה-28 בפברואר ועד היום. כמה בקלות זה יכול היה להיות סיפור עם סוף עצוב.

אז עכשיו אנחנו בבית. מצחיק, אנשים שרואים אותי בבית קפה עם שתי הבנות הקטנות לא מבינים איך אני כזאת רזה אחרי לידה, לך תסביר להם שילדתי כבר לפני שלושה חודשים. רואים אותי בשכונה צועדת עם העגלה הכפולה ומסתכלים עליי במבט מבולבל, כי הם בכלל לא ראו שהייתי בהריון! בערך שבוע אחרי שהבטן התחילה לבלוט ילדתי, ובתקופה מאז אני מסתובבת בלי בטן בכלל, ועכשיו עם עגלת תאומים לפניי. לך תסביר. ולך תסביר לכל מי שמסתכל לתוך העגלה ונדהם מהגודל או יותר נכון הקוטן של הבנות (2 קילו כל אחת) שהן כבר בנות שלושה חודשים. ולך תסביר למה אסור עדיין להרים אותן ולמה כל מי שנכנס הביתה עובר תחקיר רפואי וחיטוי יסודי. לך תסביר. לך תסביר למה הכל בקטנה בשבילנו – לקום בלילה, לא לישון, בכי של גזים, שום דבר לא מזיז לנו עכשיו. לך תסביר שקיבלת שתי ילדות במתנה, אחרי שהתנדנדו בין חיים ומוות, וכל קושי שמחכה לנו בגידול שלהם (וצפויים לא מעט כאלה) מתקבל בברכה.

זה הפוסט האחרון בבלוג. הפגייה נשארה מאחור והחיים לפנינו. אני אמא לשתיים. אמא על אמת! עדיין מעכלת את המציאות החדשה שכה ייחלתי לה. יושבת פה וכותבת, וברקע אני שומעת תינוקת בוכה. אולי היא רעבה?  אולי החיתול שלה רטוב?  אולי היא סתם רוצה חיבוק? איפה אמא שלה?

                       2014-05-16 10.00.03         הי רגע, זאת אני.

עוד מהבלוג של אמא על תנאי

תצוגה מקדימה

בלי דרמה!!

1.3.14.  השעה 2.00 לפנות בוקר. חדר התאוששות אחרי ניתוח בתל השומר. אני פותחת את העיניים ומזהה את החדר, זו כבר הפעם השנייה שלי כאן היום. אבל אין צורך להכין את הגלידה לפעם השלישית,...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

בלידה הבאה...

שבוע 33 התחיל אתמול בשמחה גדולה, ואנחנו כבר רואים את הסוף... מאז שהבנות עברו את הקילו הן מתקדמות בקצב מסחרר, בכל שבוע התקדמות נוספת. כשהגיעו לקילו וחצי הורידו להן את החיישן של...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

החיים שאחרי הפגייה.

אז עברה שנה. שנה מאז שהיינו שם. שנה מאז שצלחנו בהצלחה את האתגר הגדול בחיינו שאחריו חזרנו לחיים שלנו אנשים אחרים. יותר חזקים, יותר אוהבים, יותר אסירי תודה. והכי חשוב – חזרנו לחיים שלנו בהרכב חדש – אמא, אבא, ירדן וארבל. קיצור...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה