אצלנו בגן

בחורה עם מחשב נייד

בדרך לבי"ס. אחד הימים היפים השבוע. בצהריים צפויות 22 מעלות. אלוהים עמד (או עמדה) במילה שלו הפעם (אמנם מילה ניתנה לעם ההולנדי, אבל עדיים מילה).
אנחנו מקדימים כמו כל יום אבל הפעם במקום להאזין לבקשות מהקהל הביתי (יהלי, לירי ולוטם), אנחנו מאזינים לשירים העבריים העצובים שבחרו בשבילנו העורכים המוסיקליים של גלגל"צ. שי לי עטרי שרה על איך זה "אצלנו בגן" והדמעות עומדות לי בגרון על קופצי הנדנדות שעברו דירה אל מעבר לענן…
זה אחד הימים הכי ישראליים בעיני. לא יהודיים – ישראליים, לא עוד חג עם ארוחה שאפשר לחגוג עם משפחה שמגיעה לבקר. זה יום שאם אתה לא בארץ, אי אפשר באמת להרגיש אותו. אי אפשר גם להסביר אותו למי שאינו ישראלי. זה לא מספיק להיות יהודי ביום הזה. צריך להיות ישראלי. לאהוב את הארץ, להתגעגע אליה, לנסוע בשדרת הדגלים ליד בניין האו"ם ולחפש כל יום מחדש את דגל ישראל כדי לקבל אישור יומיומי לכך שיש לנו מדינה, ושחתיכת הבד המתנפנפת הזו בצבעי כחול – לבן בלבד, היא כל כך הרבה בשבילנו וכל כך לא מובנת מאליה ולא מקפלת מאחוריה שנים של עצמאות. 70 שנה, זה הכל. במדינה שחיים בה אנשים מבוגרים יותר ממנה.
צריך להיות ישראלי כדי להבין את המשמעות של להשתתף ביום הבינלאומי בביה"ס הבינלאומי בהאג ולהרגיש שהלב מתרחב מהדוכן הישראלי שמאחוריו שוב מתנוסס דגל ישראל. שוב אותה חתיכת בד צנועה ומינימאלית שמסמלת מקסימום דברים בשבילי. לאכול חומוס שמישהו הכין במו ידיו, פלאפל שמישהי טיגנה וסלט ירקות שראה שעות יותר יבשות – ולהרגיש לרגע בבית.

מורידה את הילדים בביה"ס. נכנסת לכיתה של לוטם. הכל כבר מקושט בכתום – לקראת יום המלך פה בהולנד. שום זכר לכחול – לבן.
עוברת על פני הקפה הפינתי, "מפגש האימהות", מתלבטת אם להישאר ולקשקש, אבל לא באמת מרגישה שזה היום לכך. זה יום להיות עם עצמי בבית. אני, המוסיקה הישראלית שברדיו, הניקיון התרפויטי והצפירה שעומדת להגיע.
ב – 8:54 שעון הולנד, אני חונה מול הבית. רצה פנימה ומחברת את הנייד לרמקול. מכניסה קפסולה למכונת האספרסו ומקציפה חלב סויה. ב – 10:00 (שעון ישראל) עם הצפירה אני מתכננת להתחיל ולכתוב. הקפה הפוך שלי מוכן ושום צפירה לא נשמעת. רק הקריין מדווח על החדשות הקשורות כולן לאירועי יום הזיכרון ולמזג האוויר השרבי הצפוי עם פתיחת עצרות הזיכרון בשעה 11 בבתי העלמין ברחבי הארץ. איך לא זכרתי שהצפירה של יום הזיכרון היא ב – 11….חודש וחצי מחוץ לישראל ואני כבר לא מסוגלת לזכור?
אתמול בערב צפינו הילדים ואני יחד בטקס המרכזי בכותל וקצת בסיפורי הנופלים (כאלה שלא מקשים על ההרדמות של הילדים אחרי הצפייה בהם). מנסה להסביר לשלושתם למה כל שנה מצטרפות עוד משפחות למעגל השכול, את מי זוכרים בקריאת ה"יזכור", על מי אומרים קדיש ומי זאת האישה המלווה את נשיא המדינה ומדליקה איתו ביחד את הלפיד, ושלא, זה לא הלפיד של טקס המשואות, זה מחר, בטקס בהר הרצל שפותח את אירועי יום העצמאות. וכשלירי שואלת איך ייתכן שמחר כבר חוגגים עצמאות אם היום כולם בוכים על המתים, למרות שהרי רק לפני שנה זה בדיוק מה שהיא עשתה, אני מדקלמת איזה משהו על מעבר מבכי לשמחה, אבל לא באמת מאמינה בזה ורואה שגם היא לא הכי משתכנעת.
הטקס מלא באנשים רמי דרג בצמרת הפיקוד והממשלה ומכבדים אותו גם שגרירים זרים. אני בוחנת את המכובדים ומבחינה בחסרונו של שר אחד, שר שלא ברור לי איך לא עדיין לא מינו – שר השכול. במדינה ששכול בה הוא תרבות, מפתיע בהיעדרו המשרד לעינייני שכול.
רובי ריבלין מתנצל בפני המשפחות השכולות על שלא הצלחנו כמדינה לשמור על הילדים. ברדיו דויד דאור מבקש מהילד לשמור על העולם ואני חושבת על הפרדוקס. ממתי ילדים שומרים על העולם? מתי התהפכו כך היוצרות עד כי נראה לנו הגיוני להתנצל בפני ההורים ולבקש מהילדים לשמור עלינו "כי אנחנו כבר לא מצליחים".
בעולם הסוציאלי ממנו אני באה, אם הורים לא מצליחים להגן על ילדים, הם צפויים להתמודד עם הוצאה חוץ ביתית של ילדם ממשמורתם. אז איך בעולם הביטחוני ילדים לא מוגנים ב"חוק הנוער טיפול והשגחה"? איך החלפנו את ההגנה עליהם בדרישה שיגנו עלינו? ועוד חיברנו על זה שיר שהפך לפסקול המלווה את ימי הזיכרון?
ב – 10:00 שעון מקומי אני עומדת למשך שתי דקות. כמעט מופתעת כשבחוץ מישהו נכנס לרכב ומתחיל בנסיעה ושהצפירה נשמעת רק אצלי בחדר ולא מהדהדת ברחבי המדינה. אין שובל של יללות מסנכרון לא מלא של הצופרים, רק קריאות השחפים הרגילות.
הולנד לא עוצרת את החיים לרגע ומתייחדת עם נופליה. היא קמה והולכת לחוף הים או לבית הקפה לנצל את היום היפה שנפל בחלקה. לא מודעת למשמעויות של הפועל "נפל" ושל המילה "חלקה" ביום שכזה….

"ילד מזדקן" מתנגן ברקע. עוד פרדוקס מובנה, אך מתבקש, שהרי משימת ההגנה מבגרת אותך, שלא לומר, מזקינה ולעיתים ממיתה אותך.
אם אדם חיצוני היה מאזין לשירי יום הזיכרון, הוא עשוי היה לטעות ולחשוב שמדובר בציון יום הילד. למעט הלחנים העצובים, רב השירים מדברים על ילדים, שקפצו בנדנדות, לא הספיקו להתחתן, הזדקנו ומתו.
אני מביאה לי "פסק זמן" שעוד נשאר לי מהאספקה שהבאנו מישראל. לא כי הוא השוקולד הכי טעים שיש לי בבית, פשוט כי זה מה שאני צריכה היום. פסק זמן מהולנד. חיבור לישראל ותזכורת קטנה שרק על גן ישראלי אפשר לכתוב ש:
…. "אצלנו בגן נפרדים בשמחה
כי היום לא ארוך ונפגשים שוב מחר,
חוץ מאלה שפתאום לא חוזרים יותר לגן,
אמרו לי שהם רק עברו דירה מעבר לענן".

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.